Page 23 - airegoldberg
P. 23
23
סיפורו של אריה גולדברג
שמעתי היום את אנשי ה SS מדברים על תוכנית לחיסול חלם ב-21 במאי 1942, ערב שבועות. כל יהודי שאינו עובד אצל הגרמנים יילקח ויישלח לסוביבור. משם אף אחד לא חוזר. ואבא שלי לא עובד אצל הגרמנים. החלטתי להזהיר אותו. גם אם היה זה מסוכן.
במהלך היום הצלחתי לעבור דרך גדר האורוות ורצתי אל העיר. מצאתי את אבא וסיפרתי לו את מה ששמעתי. "אין לאן לברוח", אמר אבא, "אצל הגרמנים, לא יישאר יהודי אחד חי".
חזרתי אל האורוות. האמנתי שאלוהים ישמור על אבא, ושנחגוג ביחד את חג שבועות הקרוב. בלילה של ה-20.5 הגרמנים לא נתנו לנו - "ילדי הקש" - לעזוב את האורוות ולחזור הביתה לחלם. נשארנו לישון שם, ובלילה חלמתי חלום.
למחרת בבוקר התעוררתי בבהלה. זכרתי היטב את החלום שחלמתי בלילה. זה לא באמת היה חלום, אלא זיכרון. זיכרון שהייתי רוצה לשכוח.
היה זה באחד מימי חורף 1939. נסעתי בשליחותו של אבי, עם העגלון הפולני, אל העיר הגדולה כדי לרכוש פירות וירקות לעסק. בדרך אמר לי העגלון ללכת לישון, לעצום עיניים, גם בכוח. כדי לא לראות. ואני, בסקרנות של ילד מתבגר, השארתי את עיני פקוחות.
ושם, בצידי הדרך, היו מוטלים כובעים, נעליים וכל מיני פרטי לבוש, ולידם תילים-תילים של קברים טריים.
אחר כך הבנתי שאלו עקבות צעדת המוות הראשונה אשר ערכו הגרמנים לאנשי חלם. בעיר עצמה שרר שקט של מוות.
