Page 45 - airegoldberg
P. 45
45
סיפורו של אריה גולדברג
הייתי אחד הנבחרים, ועליתי על המשלוח למפעלי הנשק של הגרמנים.
אחר כך נודע לי שגם זלדה, אחותי, נבחרה לאותו משלוח, והצליחה להכניס לרשימות גם את אימא. במיידנק קיבל כל אסיר דסקית שאותה ענד על צווארו. על הדסקית מספר זיהוי, שיהיה מעתה שמו של האסיר. זלדה, עמדה בתור הארוך, אשר ממנו ייבחרו האסירים למשלוח הנכסף. היא נבחרה, ומספרה נרשם ברשימה המתאימה. בתושייה רבה רצה מיד אל אימא, לקחה ממנה את הדסקית, ונעמדה שוב בתור. היא נבחרה שנית למשלוח ומספר הדסקית שעליה, כלומר - מספרה של אימא, נרשם גם הוא. כך הצליחה זלדה להיכנס למשלוח הבא עם אימא.
עליתי על הרכבת למפעלי הנשק. היו אלה קרונות בקר שבהם נדחסו כל האסירים למשלוח במהלך הנסיעה לגרמניה, שהייתה צפופה ומחניקה, הודיתי על נעלי העץ שניתנו לי. השתמשתי בהם כדלי להטיל את מימיי ואת מעיי. הרכבת עוצרת בחריקת בלמים, הדלתות נפתחות ומיד נשמעות צעקות: "!!!Schnell Schnell!!! Raus" ("מהר, מהר!!! החוצה!!!") חיילי SS מקיפים אותנו, חמושים בנשק ובכלבי רועים עצומים בגודלם. אסירים לבושי כתונות פסים מורידים אותנו מן הקרונות, ומוליכים אותנו לתור ארוך.
לא הגענו לגרמניה. לא נבחרתי לעבוד במפעלי הנשק הגרמניים. גם אימא ואחותי לא. זהו מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו.
