Page 22 - Demo
P. 22
ולא ייחסתי חשיבות להרגשה הזאת. כי... מי יודעִ מה יכול להיות?
בעִלי דביר הוריד אותי בחנייה של בית החולים, תוך כדי שאני מבקשת ממנו שיקפוץ לאבא שלו ויביא לו את עִוגת יום ההולדת. ״רק אחר כך,״ ביקשתי ממנו, ״תחזור לפה.״
בינתיים אני מתקבלת במיון ועִושים לי מוניטור. שוב, ושוב, ושוב. הם פתאום מבינים שיש האטה בדופק.
האחות מבקשת ממני לשתות משהו מתוק, ואני מיד עִושה מה שהיא אומרת. אחר כך אני שוכבת עִל צד שמאל, משנה תנוחה, אבל כלום לא עִוזר. ההאטות בדופק של הילד
שלי ממשיכות. הרופאה בודקת באולטרסאונד את היקף הראש, את מנח
העִובר ואת המשקל שלו, ובו ברגעִ הם מחליטים להוריד אותי לחדר לידה.
אני אמביוולנטית. מצד אחד אני מתרגשת. סוף סוף אפגוש את אהוב ליבי, את הילד שחיכיתי לו כל חיי. מצד שני עִולים בי חששות בשל ההאטות בתנועִה. אולי משהו
לא בסדר? ואז, פתאום, אני מרגישה שהגיעִ הרגעִ, ועִכשיו זה הזמן. אחרי כברת הדרך שעִברתי, הילד לו פיללתי, ושעִליו אני
מודה לבורא עִולם, הילד הזה, הוא רוצה לצאת החוצה. או יותר נכון... הוא מוכרח לצאת!
מדפיסים לי מדבקות, מחליפים לי ידון ומורידים אותי לחדר לידה.
עִושים לי מוניטור ממושך, ויש האטות משמעִותיות בדופק. רופא אחר נכנס עִם אולטרסאונד נייד ובודק שוב. אין תנועִה. 20
