Page 28 - Demo
P. 28
בשלוש בלילה, אני חוזרת לחדר שלי. אני לא מצליחה להירדם. פני המלאך שלו חקוקים לי בראש, ואני נרגשת מדי. אני אימא. זה באמת קרה עִכשיו.
יום למחרת, בביקור הרופאים, אנחנו מתבשרים שהבן שלי חזק ומגיב טוב למנות הדם. אני מאושרת, מחויכת, מלאת העִרכה.
אני פתאום נזכרת ברופאה שבדקה אותי בהיריון, באחת מבדיקות האולטרסאונד הרבות. היא אמרה לי כבר אז שהוא חזק, ומסתבר שהיא צדקה.
ביום השלישי לאשפוז, רמת הבילירובין שלו די גבוהה. הרופאים קובעִים שיש לו צהבת קלה.
אחרי יומיים נוספים, חל שיפור בכל המדדים. הרגשתי שאלוהים שמר לי עִל הילד. הייתי מאושרת.
כמה שעִות אחר כך, הציעִו לי להרים אותו. אני זוכרת איך נשאתי אותו בין הידיים שלי ואחזתי בו בעִדינות. הוא היה כל כך שברירי. ישבתי עִל הכורסה הכחולה בחדר והורדתי את חלקה העִליון של השמלה. הנחתי אותו עִל הגוף שלי, עִור אל עִור. כמה אהבה הייתה לי להעִניק לו. הרגשתי אותה
בעִצמות שלי. הרגשה ִעִי ּל ִאית! בהמשך היום, אני ובעִלי דביר, חוזרים לחדר. אנחנו
חושבים עִל שם. אני מציעִה אלנתן. הוא מציעִ הראל. אנחנו לא סגורים עִל זה.
ואז פתאום הוא אומר: ִעִי ּל ִאי. ״ ִעִי ָל ִאי,״ אני משחקת עִם השם שלו בין השפתיים שלי,
״איזה שם מיוחד.״ אנחנו צועִדים יחד לפגייה, מביטים בבן שלנו ומסכימים
פה אחד: נקרא לו ִעִי ָל ִאי. 26
