Page 55 - Demo
P. 55
הייתה לי הרגשה שהוא נפטר, אבל נאחזתי בתקווה שהוא ישרוד.
אמרתי לעִצמי: אוקיי, אמרו לי שהוא חי. לפחות הוא חי. גם אם במצב אנוש, הוא חי!
התכחשתי למציאות. בשלב מסוים מחליטים לקחת אותו לבית חולים. הרופא מכניס אותי ואת אחותי לחדר צדדי. ״תראי, אנחנו מנסים לעִשות לו החייאה כבר חמישים
דקות ולא מצליחים. גם אם נצליח להחזיר לו דופק, יהיה לו נזק מוחי.״
״אני רוצה את הבן שלי בחזרה.״. אני צועִקת עִליו, עִל כולם, עִל העִולם.
״אני מצטעִר, אין מה לעִשות יותר.״ הוא אומר. אני בתוך חלום בלהות. עִוד רגעִ אתעִורר ואחבק את שני הבנים שלי. אני לא מסוגלת להעִלות עִל הדעִת אפשרות אחרת... איך ילד בריא ושלם נפטר מן העִולם ברגעִ?! איך דבר כזה יכול לקרות?! אני מתקרבת למיטה שלו, רואה שהוא סוף סוף הצליח
לעִשות קקי. ״ ִעִי ָל ִאי שלי, תראה, עִברה לך העִצירות, יפה של אימא,
תתעִורר!״ אני צועִקת לעִברו. האחות מנגבת לו את הישבן. ״זוזי,״ אני צועִקת עִליה, ״זה הבן שלי, רק אני אנקה
אותו.״ אני לוקחת מגבונים, מנקה אותו, שרה לו את השיר שלנו,
53
שוטפת לו את הפנים.
