Page 56 - Demo
P. 56
״ ִעִי ָל ִאי, קום, יפה של אימא,״ אני אומרת לו בלי הפסקה, ״תראה, אני פה, תתעִורר, אהוב שלי.״
אני מרימה אותו ומחבקת אותו כל כך חזק ולא מפסיקה לבקש ממנו שיתעִורר. זה הילד שלי, זה הבן הבכור שלי, אני כל כך אוהבת אותו, איך הוא לא יהיה איתי יותר?
באותה שבת, אימא שלי הייתה בבית מלון יחד עִם האחים שלה. היא טסה לבית חולים מיד כשהתקשרתי.
״אימא, עִושים ל ִעִי ָל ִאי החייאה.״ אני צועִקת לה בטלפון בדרך לבית חולים.
השוטרת מכניסה אותי ואת דביר לחדר ומבקשת שנחתום עִל טפסים כדי שיוכלו לשלוח את הגופה לאבו כביר. מדובר במוות לא רגיל, ואם לא נחתום, יוציאו צו בית משפט. אנחנו אומרים לשוטרת שאנחנו לא רוצים לעִכב את הקבורה
ושזאת הסיבה היחידה שאנחנו חותמים. אני זוכרת שהגיעִ אמבולנס ולקח את ִעִי ָל ִאי לאבו כביר.
הסתכלתי עִליו דרך החלון של האמבולנס וצרחתי שיקום. אמרתי לנהג שייקח אותי איתו. איך ילד בן ארבעִ וחצי ייסעִ לבד? הוא לא זז לאף מקום בלי אימא שלו! הנהג לא מסכים,
והאמבולנס נוסעִ. ִעִי ָל ִאי בתוך האמבולנס, מתרחק ממני. ״ ִעִי ָל ִאי, ִעִי ָל ִאי.״ אני צורחת. כשלקחו אותו, הרגשתי שהלב יוצא לי מהגוף. אני נזכרת פתאום באדם הראשון ששלחתי לו הודעִה
אחרי שדיברתי עִם ההורים והאחים שלי. זה היה יניב כהן, המנהל שלי.
ביום ראשון, יום למחרת, תוכנן טיול לעִובדי המשרד בתל אביב. כתבתי ליניב: הַיי, שֶׁבת שֶׁלְוֹם, סלְיחהַ עלְ הַהַוֹדִּעהַ בשֶׁבת. אנִי לְא אגיע מָּחר לְטיוֹלְ וֹגם לְא לְמָּשֶׁרדִּ בזמָּן הַקָרוֹב. 54
