Page 58 - Demo
P. 58
מסתבר שאף רופא תורן לא מסכים לבצעִ סקירה של הגופה בשבת.
מפקד התחנה לא מסכים לשחרר את הגופה בשחרור מנהלי, כי הוא עִסוק בהפגנות בקיסריה מול ביתו של ראש הממשלה.
אחרי שיחות טלפון, מפקד התחנה חותם עִל שחרור מנהלי, לא בודקים את הגופה ומשחררים את ִעִי ָל ִאי שלי לכיוון אור עִקיבא, עִיר המגורים שלו.
הוא מגיעִ באמבולנס. קוראים לנו לחדר טהרה ואני רואה מולי מלאך. ילד קטן ויפה תואר בגווני לבן, שוכב ונח עִם עִיניים
פקוחות למחצה. דביר סופד לו. אני יושבת עִל הרצפה לידו ומתפללת שיתעִורר. אני ממש זוכרת שביקשתי ממנו להתעִורר, בזמן שהוא
עִטוף בתכריכים לבנים וציצית גדולה. כשאנחנו נכנסים לבית העִלמין לקבור אותו, אבא שלי
אוחז בידי. אני מרימה ראש לשמיים. פתאום יש בי תחושה של שקט, כאילו אין אנשים סביבי. אני עִוצרת ונושאת את ראשי לשמיים. מבין העִננים מציצות אליי פנים קטנות. שתי עִיניים ופה.
האם ִעִי ָל ִאי הוא שמביט בי? ואז אני חוזרת למציאות, לבכי ולתחושת האובדן. אני רואה איך קוברים אותו, את הבן הקטן שלי, את אהוב
לבי, עִצמי ובשרי. ילד בן ארבעִ וחצי. איך זה שהוא יישאר 56
