Page 146 - Preview
P. 146
שלנו. כמה שבועות מאוחר יותר, בערב יום הכיפורים, אכלנו ארוחה מפסקת אצל הג'ייקובסונים,
ולאחר מכן נסענו לבית הכנסת הקונסרבטיבי "אגודת אחים" שבו התפללו. לי זה היה מפגש ראשון עם מנהגי התפילה של קהילה זו. לא הייתה הפרדה בין נשים וגברים, וכולם ישבו ביחד. הגברים חבשו כיפות והתכסו בטליתות. בחזית האולם הייתה במה שבמרכזה ניצב החזן כשפניו לקהל, ומשני צדדיו כיסאות עליהם ישבו נכבדי הקהילה. התפילה נמשכה כשעתיים, כשבערך מחצית הזמן הוקדשה לדרשה של הרב. התרשמתי מהקישור שעשה בדבריו בין התורה לחיי היום־יום, ומהעובדה שכלל בדרשתו מושגים כמו: כדורגל, אסטרונאוטים ושמות של שחקני קולנוע, מכוניות וכדומה. המחזור שהחזקתי בידי שילב טקסט עברי ואנגלי. קטעי תפילה מסוימים, כמו כל נדרי, נקראו בעברית, בעוד שאחרים נקראו באנגלית. לא היה אורגן, כפי שנהוג בקהילות רפורמיות, אך הייתה מקהלה, שליוותה ב"הד" את תפילתו של החזן. החוויה לכשעצמה הייתה מעניינת עבורי, אבל חסר לי משהו מנעימות התפילה של בית הכנסת הספרדי ברמת השרון, שאליו התרגלתי מאז שעברנו לשם. ניחמתי עצמי במחשבה שאזכה לחוות את הסגנון הספרדי בשנה הבאה, לאחר
שאשוב ארצה.
מימין לשמאל: אילן, אני, סוזן ג'ייקובסון ועמוס שמחזיק את אנדי. בחזית: ג'ולי וקרי.
מכתב ראשון מהבית
מדי יום הייתי הולך לבדוק את תיבת הדואר שלי בתקווה למצוא מכתב מהארץ. יום רדף יום, והתיבה נותרה ריקה. רק ב־20 באוגוסט, שלושה שבועות לאחר שעזבתי את הבית, מצאתי בה את המכתב הראשון מהמשפחה. הייתה זו איגרת אוויר שכתב אבא ב־13 באוגוסט, בו דווח לי על קבלת שלושת מכתביי הראשונים מלאקלנד. הוא סיפר שהתחיל
146
