Page 144 - Preview
P. 144
מארצות שונות: אתיופיה, איראן, צ'ילה, נורבגיה ואני הישראלי. העברנו את הזמן במשחקי כדור־מים ובאכילת המבורגרים. המפגש הלא־פורמלי נטול המדים היה שחרור מבורך מהמסגרת הצבאית המחייבת שבה הייתי נתון כל אותו שבוע.
אני כבר לא לבד!
בערבו של יום א', ה־10 באוגוסט, הגיעו ללאקלנד שני פרחי טיס נוספים מקורס 80: אילן אזרחי ועמוס גבעול. שמחתי מאוד שיותר לא אהיה לבד. למוחרת כבר מנתה כיתת קורס המסוקים שישה תלמידים: שני הקצינים מצבא אתיופיה והסג"מ הנורבגי שהוזכרו לעיל ושלושה פ"ט ישראלים: אילן, עמוס ואני. השמחה על הגעת שני חבריי הישראלים התחלפה אחרי זמן קצר באכזבה עמוקה. חוזה העבודה של המדריך שלנו, סקוט הנטלי, עמד לפוג, והוא הוחלף על־ידי מדריך אחר. היינו בהלם. המדריך החדש היה אדם מבוגר בשם ֶפ ֶדר, שלא היה לו מושג באווירודינמיקה או טיס, וכל הקשר שלו למסוקים הצטמצם לעובדה ששש שנים קודם לכן, לימד פרחי טיס וייטנאמים את אותו החומר. התקוממנו מאוד על השינוי. שקלנו להתלונן להנהלה, אבל לבסוף החלטנו להתאפק, ולנקוט בטקטיקה של שיכנוע. הסברנו למדריך החדש שהעניין שלנו הוא לסיים את החומר כמה שיותר מהר, ולא לבזבז את זמננו בשיחות בטלות. המדריך הבין את שאיפותינו, והתיישר עמן. למדנו בקצב מהיר, ולפי ההספק שלנו התחזית הייתה שנסיים את החומר תוך שבועיים לכל היותר, מה שיותיר לנו שלושה שבועות של פנאי. במבחן הסיום על הספר הראשון קיבלתי 99, וציון זהה קיבלתי גם בבחינת ECL שנייה, שנועדה לבדוק את התקדמותנו בשפה האנגלית הלא מקצועית. ההצלחות האלו חידדו אצלי את התחושה שהלימודים האלו אינם קריטיים
עבורי, וחבל על כל יום שאאלץ לשהות בלאקלנד. צלצלתי לאלרן וסיפרתי לו את צרותינו. ביקשתי, בשם כולנו, שיעשה כל שביכולתו כדי
שנוכל לעזוב את לאקלנד שבועיים לפני הזמן. נדברנו שבמידה ולא ניתן יהיה לעשות זאת, בשל חוסר יכולת לקלוט אותנו בקורס בפורט ראקר במועד מוקדם יותר, נרכוש מכונית בסאן אנטוניו וננצל את הזמן לטיולים.
הקשר עם משפחת ג'ייקובסון והקהילה היהודית
"מישהי מחפשת אותך", אמר לי המדריך סקוט הנטלי. "מי זו"? שאלתי. "זוהי הגב' ג'ייקובסון. היא ביקשה ממני למסור לך את מספר הטלפון שלה. הינה, קח",
ומסר לי פתק עליו היה רשום מספר טלפון מקומי. על משפחת ג'ייקובסון נודע לי מאלרן. זו הייתה משפחה יהודית שגרה בסאן אנטוניו,
ושאימצה את ארבעת פרחי הטיס שהגיעו לקורס האנגלית קודם לכן, ועזבו את סאן אנטוניו כחודשיים לפני שהגעתי. שמחתי מאוד על היוזמה של סוזן ג'ייקובסון להתחבר אלינו, והתקשרתי אליה. השיחה הלבבית הובילה להזמנה לארוחת ליל שבת בביתם. סוזן הגיעה לאסוף אותנו בשער הבסיס, במכונית ה־station–wagon הגדולה שלה, שבה היו
144
