Page 218 - Preview
P. 218
זינקנו ממקומנו, והתחלנו להימלט לתוך הסבך המיוער. החולייה שלי התפרקה. כל אחד רץ בנפרד כדי "להציל" את עצמו.
רצתי בינות לעצים, במהירות הכי גבוהה שיכולתי. רצתי מבלי להביט לאחור. הבנתי שאני לבד.
רצתי ופתאום נעצרתי בבת אחת. לבי צנח מטה בבעתה. מולי ניצב לובש מדים, גבוה ושחור עור, רובה ה־M16 שלו היה מכוון לראשי. הייתי משוכנע שעוד רגע הוא הולך ללחוץ על ההדק. הרמתי ידיים. הוא סימן לי לנוע קדימה והוביל אותי בשביל קטן עד שהגענו לדרך ראשית. על הדרך ניצבה משאית. הבחנתי בעוד כמה מחבריי לכיתה, שנתפסו לפניי,
שכבר נמצאו על המשאית, או שעמדו לעלות עליה תחת איומי נשק שכוון אליהם. מצב הרוח היה רציני. ה"שובים" שלנו צעקו הנחיות שונות. עליתי למשאית. לא היו בה מושבים. אחרי כמה זמן, הורם המעקה האחורי של המשאית והיא התחילה בתנועה לעבר
יעד לא ידוע. כשנעצרה המשאית, הנחו אותנו לרדת ממנה. לנגד עינינו התגלה מחנה השבויים של
Prona, מדינה דמיונית בגוש הקומוניסטי. המחנה היה מוקף בגדרות תיל, עמודי שמירה, והיה לו סגל מיוחד שכל תפקידו היה לטרטר אותנו ולשבור את רוחנו.
נצטווינו להוריד את החולצות, הנעליים והשעונים. הורדתי את החולצה והנעליים, וכך עשו כולם. מסרנו את רכושנו באשנב שהיה בקיר של מבנה קטן שניצב ליד הכניסה למחנה. בגלל החום של תחילת חודש יוני, לא לבשתי חולצת טי לבנה מתחת לחולצת הדגמ"ח, וכך גם אילן. עמדנו כך, שני פרחי טיס ישראלים חשופי חזה, לצידם של 17 חברינו הקצינים האמריקנים שבכיתתנו, שכולם היו עם חולצות טי לבנות. המדריך האמריקני, שניהל את
"קבלת השבויים" נתקל בבעיה. יש לו שני שבויים "חריגים". מה יעשה אתם? "You come to bomb my country with no T–shirt", זעק לעברי תוך שהוא מנחית
עליי שתי סטירות. ספגתי את המכות. הייתה זו מנה ראשונה. לא ידעתי למה לצפות בהמשך. בצד עמדה לה חבית מתכת גדולה, מהסוג שמובילים בהן דלק. לא ידעתי מה בתוכה. אחד השובים תפס אותי ודחף אותי לעבר החבית. "Get into pee" זעק לעברי, "Get into pee" זעק שוב, כשהוא מצביע לעבר החבית. באותו רגע לא קלטתי את התרגיל. מילאתי את מצוותו ונכנסתי לחבית. היא לא הייתה
מלאה בשתן, אלא במים צוננים, שהיו למעשה אמבטיה נעימה לגופי המיוזע. כך "ביליתי" כמה דקות בתוך "השתן הסימולטיבי" עד שהורו לי לצאת. ללא חולצה, עם מכנסיים רטובים ויחף, הוצעדתי לתוך מחנה השבויים עם יתר חבריי לכיתה.
כל אותו הלילה עברנו מסכת של השפלות, טרטורים, ועינויים. מדי פעם נלקח אחד השבויים ל"חדר החקירות" ויכולנו לשמוע צעקות. לא ידענו מה בדיוק קורה בפנים. השומרים לא הרשו לנו לדבר אחד עם השני, ומי שנתפס בכך — קיבל מכות. בשלב מסוים הגיע תורי ונקראתי לחקירה. הובלתי למבנה החקירות והוכנסתי לחדר קטן. כיסא, מנורה לתוך העיניים ושני חוקרים מציפים אותי בשאלות. הנחו אותי לשבת על כפות הידיים שלי. החוקרים היו לבושים במדים מוזרים בצבעי כחול, אדום וצהוב. על כותפותיו של
218
