Page 219 - Preview
P. 219
219
אחד מהם הבחנתי בסמלי חיל־האוויר הישראלי, כשהם הפוכים. כעס הציף אותי למראה השימוש הלא ראוי שנעשה בסמלים הישראליים.
"מה לעזאזל הוא חושב לעצמו" אמרתי לעצמי. לא יכולתי לעשות כלום בעניין זה. הייתי שבוי והדבר האחרון שיכולתי לעשות זה להעיר לחוקר שלי על "התחפושת" שלו.
"מה שמך?". "אביתר שלוש", עניתי. "מה דרגתך". "פרח טיס" השבתי. "אני פרח טיס, מספר אישי 999214906". החוקר שלי זעם. "אין מספר כזה שמתחיל ב־999" הקשה לעברי. "אתה שקרן" פלט, תוך שהוא מוריד על
פניי שתי סטירות. דיברתי אמת, אבל את החוקר זה לא עניין. הוא בשלו — "לא קיים מספר שמתחיל ב־999".
החוקר ניסה להוציא ממני מידע על פרטי המשימה שלנו. פעלתי לפי התדריך שקיבלנו ולא השבתי לשאלותיו. שוב סטירות. בשלב מסוים החליטו לשנות את ה"עינוי". ציוו עליי להיכנס לתוך תיבת עץ שהייתה מונחת בצד. הם סגרו עליי את המכסה והתחילו לבעוט בה בחוזקה. שכבתי בתוכה, חש את הבעיטות אבל לא מוטרד יתר על המידה. קומתי הנמוכה — רק 170 ס"מ התאימה בדיוק לגודל התיבה. הבנתי שחבריי לכיתה שהיו גבוהים ממני, צפויים ל"עינוי" לא נעים כשיגיע תורם להיכנס לתוך התיבה. לראשונה בחיי הרגשתי
שיש יתרון לכך שאני נמוך. הוצאתי בחזרה לרחבה שבה שהו יתר השבויים, שכל אחד מהם מודאג מהעינוי או
הטרטור הצפוי לו.
ברמקולי המחנה נשמעה לה מוזיקה מוכרת. היו אלו שירים ברוסית. המנגינות היו מוכרות לאילןולי:"אטזורםהנחל","ילדתי ָמרוְּסָיה",מיטבלהיטיהעלייההשנייהבשפתהמקור. בניגוד לכוונת מתכנן התרגיל, המוסיקה הייתה נעימה לאוזניי. מדי פעם נשמעו הטפות של שטיפה פסיכולוגית מתוך הרמקול. ההטפות היו תפורות לשבויים האמריקנים. על אילן
ועליי הן לא עשו רושם של ממש. לא הייתה לנו תחושת זמן. ידענו שהתרגיל לא יארך מעבר ללילה אחד, אבל לא היה
לנו מושג איך מתקדם השעון. ניסיתי להתחקות אחרי תנועת הלבנה, אך זה לא ממש עזר. "כולם להתייצב ליד הקורה" נשמעה הצעקה. נעמדנו בשורה מול קורה ריבועית צרה שהייתה מונחת על הארץ. ציוו עלינו לכרוע על
ברכינו, להניח את הברכיים על זווית הקורה. המצב הזה היה מאוד לא נוח. הכאב בברכיים פילח את דרכו לכל הגוף. הינה עוד דרך לגרום לשבויים כאב, תוך כדי שמירת שליטה.
"גשו לקבל את בגדיכם", נשמעה הקריאה ברמקול. הוצעדנו לעבר האשנב בו מסרנו את חפצינו, ועמדנו בטור ארוך. כל אחד קיבל חולצה ונעליים. היה לי ברור שהולך להיות אי־סדר. כצפוי, קיבלתי חולצה ונעליים לא שלי. נתנו לנו 30 שניות לנעול את הנעליים. החלקתי בקלות רבה לנעליים גדולות בכמה מספרים ממידתי. הבנתי שמישהו אחר מהקבוצה עומד לקבל את נעליי, מידה 40 בלבד, שהיא קטנה בהרבה מהממוצע האמריקני.
