Page 301 - Preview
P. 301
301
נישואין, פלמחים, לימודים
ב־16 ביולי 1981 נישאתי בגינת ביתנו לבחירת ליבי וחברתי מזה שלוש שנים, רותי בן חיים. החתונה הייתה חתונה צנועה אליה הוזמנו 150 איש בלבד. ערב החופה נסעתי עם רותי לאחת מחנויות כלי הבית ברחוב יהודה הלוי בתל אביב לקנות "פריט מבצעי חשוב" לקיום
טקס החתונה — הכוס. כשחזרנו לבית הצגתי את תוצאת מסע הרכש בפני אימא. "זה מה שקנית?", שאלה בתדהמה. "כן, מה לא בסדר?", עניתי, עושה עצמי לא מבין את זעקתה, למרות שחשדתי שהיא
קשורה לעובי הזכוכית. "זאת כוס פיירקס. אתה בחיים לא תצליח לשבור כוס פיירקס על משטח הדשא", השיבה
אימא. הייתי נבוך. למרות שחיפשנו במספר חנויות לא הצלחנו למצוא כוס דקה. לכן, במבחן
התוצאה לא עמדתי בהנחיות לביצוע שקיבלתי: "תקנה כוס דקה". לא היה זמן לביצוע נוסף, ואימא הצילה את המצב בכך שתרמה את אחת מכוסות התה הדקות שהיו בביתנו.
מכיוון שהייתי קצין בשירות קבע, הייתי זכאי לכך שרב צבאי יערוך את החופה. נרשמתי ברבנות הצבאית כפי שהיה מקובל, אך זמן מה לפני החתונה הודיע לי רב הבסיס של חצרים כי לא יוכל להגיע לחופה וכי רב אחר ימלא את מקומו. לא ייחסתי חשיבות לעניין זה כי לא ציפיתי להפתעות מצידו של הרב. אולם, כשהגיע הרב לביתנו וישבנו לעבור איתו על הלכות הטקס ולחתום על הכתובה, גילינו שהוא אינו גמיש מספיק למסורות שהביאו הוריה של רותי עימם ממרוקו. ראשית, הרב סירב לכך שייעשה שימוש ביין שהוריה של רותי הכינו במיוחד לקידוש, מאחר שלטעמו לא הייתה הוכחה לכשרותו. בצער רב נותר בקבוק היין המיוחד בצד, ונפתח בקבוק אחר מתוצרת כרמל מזרחי, שנמצא בביתנו. הנושא השני שבו התפתחה מחלוקת עם הרב היה הרבה יותר אקוטי. מסורת הייתה נהוגה בידי חמי, מאיר בן־חיים, שהיה אדם דתי, להיות זה שמברך את שבע הברכות בחתונות של ילדיו. כך נהג בחתונות של אברהם וציפי, אחיה של רותי שנישאו לפניה, וכך ציפה שיהיה גם בחתונתה של בתו רותי. אך הרב הצבאי התעקש שהוא זה שיקרא את שבע הברכות,
והניסיונות לשכנע אותו לא הועילו. אבא הוא זה שהביא את הפתרון. הוא המתין עד שנחתמה הכתובה, ואז בידיעה שכבר
אי אפשר לעצור את מהלך החתונה הודיע בנחרצות חגיגית לרב: "ובכל זאת — אבי הכלה הוא זה שיישא את שבע הברכות". וכך אמנם היה.
בזאת לא תמו הפתעות הערב. עמדנו מתחת לחופה, בתחושה מוזרה להיות במרכז העניינים כשכל הקהל מתבונן בנו. כשהגיע השלב לענוד לרותי את הטבעת, הוצאתי את קופסת הפלסטיק הקטנה מכיסי. בקופסה היו שתי הטבעות שרותי ואני רכשנו בחנות בחיפה, אחת לרותי ואחת לי, כשמעט צמר גפן מפריד ביניהן. הטבעות היו זהות בצורתן אך הותאמו על־ידי הצורף לגודל האצבע של כל אחד מאיתנו. פתחתי את הקופסה ואז הבנתי את גודל הטעות שלי: לא יכולתי לזהות איזו טבעת היא שלי ואיזו טבעת היא של רותי. אם אוציא בטעות את הטבעת שלי — האם היא תעלה על אצבעה של רותי? בלא מעט חשש הוצאתי את אחת הטבעות והתפללתי שהעניין יסתיים בשלום. ענדתי לרותי
