Page 343 - Preview

343
הוציא את המנוף, והורדנו את הרופא־לוחם לקרקעית הערוץ. ביצענו סבב נוסף להוריד את הלוחם השני, ויצאנו מהערוץ כדי להמתין על השלוחה בחוץ, עד לקבלת הסימן מהלוחמים שהם מוכנים להרמה.
כשהתקבלה ההודעה בקשר מהלוחמים שהם מוכנים לחילוץ, המראתי חזרה וטסתי לתוך הערוץ. התייצבתי בריחוף גבוה מעל לנקודה שבה נמצאו הלוחמים עם אלונקת הצי, שאליה נקשר הפצוע. המכונאי הוציא את המנוף והוריד את הכבל. הלוחמים חיברו את וו הכבל לאלונקת הצי, הרופא־לוחם התחבר גם הוא לוו ההרמה, והתחלנו בהרמה של הרופא
והפצוע ביחד. באופן כללי, חילוץ מקניון הינו משימה מסוכנת מאוד. תנאי השטח הם בעייתיים ומחייבים
תשומת לב רבה לגובה הריחוף ולמרחק של הרוטור מקירות הוואדי. גם משטר הרוחות יכול להיות בעייתי. במצב של רוח ערה יכולות להיווצר בין קירות הקניון מערבולות או רוח יורדת, דבר שתהיה לו השפעה שלילית על כושר ההרמה של המסוק. במצב כזה לא יעזרו חישובי המשקל ובדיקת הגרפים שביצעת מבעוד מועד — אם עוצמת הרוח היורדת גורמת למסוק דרישת כוח מעבר למה שהרוטור מסוגל לספק — המסוק יכול להיכנס לשקיעה,
שתוביל להתרסקותו ביחד עם כל האנשים שבו. הדאגה ה"תיאורטית" הזו הפכה למציאות במהלך ההרמה של הרופא והפצוע בעזרת מנוף
החילוץ. בשלב מסוים הרגשתי, שהמסוק מתחיל לשקוע. הרמתי קולקטיב למקסימום כדי לבלום את מגמת השקיעה, אך השקיעה רק הואטה ולא נבלמה לחלוטין. נדרשתי לפעולה נוספת כדי להיחלץ מהמצב המסוכן, והוריתי לבנימיני להפעיל את מתג ריקון הדלק, כדי להפחית עוד יותר את משקל המסוק. שפכנו כ־200 ליברות דלק, פעולה שעזרה לבלום את המשך השקיעה. ייצבתי את המסוק בחזרה במצב של ריחוף, והשלמנו את ההרמה
הראשונה. לאחר שהפצוע והרופא הוכנסו לבטן המסוק, הורדנו את הכבל בשנית, לאסוף את
הלוחם השני. הרמנו אותו בחזרה לבטן המסוק, סגרנו דלתות והמראנו לעבר השלוחה בה השארנו את הציוד שפרקנו לפני שנכנסנו לערוץ לביצוע החילוץ. אספנו את הציוד, והמראנו בזריזות לעבר בית החולים 'הדסה' בירושלים. טסתי במהירות המרבית.
הרופא עלה על קשר הפנים, וסיפר לנו על כך שלמעשה אייל רון בקושי הראה סימני חיים. האוזניים שמעו, אבל המוח סירב לקלוט את הידיעה.
נחתנו ב'הדסה'. אייל, שכוב על אלונקה, הועלה לאמבולנס שחיכה במנחת, והוסע לחדר המיון, כשהוא מלווה בצוות הלוחמים של יח' 669. כיבינו את המסוק והמתנו במנחת לשובם.
אחרי זמן מה הלוחמים חזרו. מבטיהם קודרים. "הוא מת", שמעתי פעם נוספת. הידיעה התחילה לחלחל לתודעה. הפעם זה היה אחד משלנו. לא חייל אלמוני שאינו מוכר, אלא מישהו שיש לו פנים מוכרות, מישהו שישב איתנו בחדר תדריכים עד לא מזמן, בשר מבשרנו. הייתי טייס אנפה כבר למעלה מ־20 שנה, ביצעתי כבר עשרות פינויים וחילוצים, אבל אף פעם לא הכרתי אישית ומקרוב את האדם הפצוע שהטסתי לבית החולים. הפעם
זה היה שונה. דן שגב היה קברניט מילואים בטייסת, שהיה מקורב לאייל רון. חודש־חודשיים לאחר