Page 112 - Demo
P. 112
שאם הם יאבדו אותי, הם ירגישו כמו שאני מרגישה עִכשיו. ואחים? אחים שלא יפסיקו לשאול לעִולם איפה אני נמצאת ומה קורה איתי.
אז החלטתי שאני בוחרת בחיים. אני יודעִת שגם יומי יגיעִ. הרי זוהי דרכו של עִולם. יום אחד אראה את ִעִי ָל ִאי, שיישאר לנצח בן ארבעִ וחצי. אז עִכשיו אני עִם אליה, הבן הקטן שלי, ובעִזרת השם אחלק את אהבתי בינו לבין הילדים
שיגיעִו בבוא העִת. למדתי דבר נוסף, שאי אפשר לדעִת מה יקרה, כולנו
מתכננים תוכניות, אבל מי באמת יודעִ מה יקרה? החיים יכולים להתהפך בשנייה אחת! אני מוצאת את עִצמי שואלת אנשים לפשר מריבותיהם,
כמו ריב מטופש עִל חנייה. הרי הכול שטויות... הכול הבל הבלים... כך אמר קהלת. ראו מה קורה, אילו דברים קורים! צריך לנצל כל רגעִ וכל דקה באופן טוב וראוי.
אם תסתכלו עִל השעִר, המקום בו הנורא מכל קרה... תגידו שזה לא ייאמן. הרי המרווחים כל כך גדולים, איך אפשר למות משעִר כזה? השעִר הזה היה אצלנו בבית מאז שאני ילדה קטנה. אני ושלושת האחים שלי גדלנו שם. אז
כיצד זה ייתכן, שהבן שלי עִכשיו מת מהשעִר הזה? זה רק מוכיח שזוהי יד הגורל, כמו שאומרים, הכול מכתוב... כל בן אדם נפטר מהעִולם, אחד נפטר בגיל שנה, השני נפטר רק כשנולד ויצא לאוויר העִולם, השלישי בעִת היותו חייל, הרביעִי כשהוא אבא צעִיר. כל בן אדם נפטר מהעִולם לפי מה שנכתב לו. אז היה כתוב לבן שלי? להיפטר מהעִולם בגיל ארבעִ וחצי. ואני שואלת את עִצמי: מה
111
עִכשיו? איך ממשיכים מפה?
