Page 39 - Demo
P. 39
בני, הגבאי של בית הכנסת, היה נדהם ממנו, איך ילד בגיל שלו יושב ומתפלל.
ִעִי ָל ִאי לא קם, לא השתולל, לא בכה, לא הפריעִ ולא רץ לשום מקום. הוא רק ישב, התפלל וחיקה את המבוגרים בתנועִותיהם בהתאם לאופי התפילה.
כשהייתה תפילת עִמידה, ִעִי ָל ִאי היה עִומד כמו כולם, מחזיק את הספר ומתפלל.
הוא היה מניח את האצבעִות עִל העִיניים ומתפלל ״שמעִ ישראל״.
בסיום כל תפילת שישי או חג, הוא היה רץ לספר התורה ומנשק אותו.
דביר תמיד היה חוזר מבית הכנסת בתחושה של אבא גאה.
גידלנו ילד עִם עִרכים חשובים. אבל לא רק לנו מגיעִ קרדיט. גם ל ִעִי ָל ִאי מגיעִ. היה לו חיבור מיוחד לדת. חיבור שקשה להסביר במילים. בימי שישי, כשהוא ודביר היו חוזרים מבית הכנסת,
הוא לא אהב לראות שאני מחכה ליד השעִר, וביקש שאכנס הביתה. הוא היה אומר לי ״שבת שלום״ רק אחרי שנכנסתי פנימה וישבתי בשולחן.
ִעִי ָל ִאי תמיד אהב לשמועִ את מחרוזת שירי שבת. הוא אהב להתפלל ולרקוד. הוא היה ילד שמח!
בזמן שאני כותבת עִל החיבור המיוחד שלו לדת, אני נזכרת בעִוד ועִוד סיפורים. כולם צפים ועִולים, מעִלים חיוך, לפעִמים אפילו צחוק. איזה ילד מיוחד הוא היה!
יום אחד לפני המקלחת, ִעִי ָל ִאי לקח סידור ממדף ספרי הקודש. סידור תפילה קטן בצבעִ לבן, שהשם שלי היה חרוט 38
