Page 43 - Demo
P. 43
מנסים לחמוק בעִירום לחדר השינה ומסרבים להתלבש. אהבתי את איך שקפצו עִל המיטות, את החיבוקים, את הנשיקות. אהבתי את איך שהם השלימו מיד אחרי שרבו. הם
היו אחים צמודים בלתי נפרדים. אני אימא דאגנית, או יותר נכון, חרדתית. תמיד דאגתי
שהילדיםשלייאכלווישתו.בעִיקר ִעִיָלִאי,כיהואהיהמאוד בעִייתי באוכל.
הוא אהב לשתות מיץ לימונדה או מיץ תפוזים, אבל גם מים קרים מאוד. אם המים לא היו קרים מספיק, הוא לא היה שותה.
בימי שישי בקידוש, הוא אהב לשתות בעִיקר מיץ כתום, ככה הוא קרא לזה, פאנטה.
אני כותבת לכם ונזכרת בעִבר, והעִבר... הוא חי לגמרי בדמיון שלי.
אני רואה את ִעִי ָל ִאי פותח את המקרר ומבקש כוס חלב. הוא פותח מגירה, מוציא כוס זכוכית גדולה ומניח אותה עִל הרצפה. אחר כך הוא יושב עִל הרצפה ומוזג חלב לכוס. לבד לגמרי. בלי שום עִזרה. הוא שותה ומצחקק, ויש לו שפם
לבן. ״מממ... טעִים.״ הוא מתעִנג. אני נזכרת בחום שמילא לי את הלב. והיום... היום אני
בוכה מגעִגועִ, מתפללת שיבוא למזוג לעִצמו חלב, שיצחק, שיחייך עִם השפם הלבן. ככה פשוט, זה כל מה שאני מבקשת. זיכרון נוסף עִולה לי לראש, וככה החיים שלי נראים מאז
כל מה שקרה. יום שישי. צהריים. אליה נרדם, וזה הזמן קבועִ שלי עִם
ִעִי ָל ִאי. 42
