Page 92 - Demo
P. 92
אימא שאיבדה את הבן שלה, אימא שמעִתה צריכה להתרגל למציאות חדשה ולנסות לחיות איתה!
מה שמחזק אותי זאת האמונה, האמונה שהבן שלי נמצא בעִולם שכולו טוב, האמונה שהקדוש ברוך הוא בחר בי לגדל את הילד הטהור הזה שבא לתיקון קצר וחזר למקום שלו.
הוא לנצח נצחים יישאר הבן שלי, ואני לנצח נצחים אשאר אימא שלו. אני לא אוותר עִליו לעִולם, זה הבן הבכור שלי, הילד שאני אוהבת כל כך!
כאן נמדדת האמונה שלי בבורא עִולם, שבעִצם בא ומלמד
אותי שגם עִל תקופות קשות צריך להמשיך ולהאמין בו באמונה שלמה, שגם בניסיונות כאלו קשים אני צריכה לדעִת להגיד תודה. הרי אין יותר רחמן מהקדוש ברוך הוא! הוא ברא ויצר אותנו, הוא מחליט מה יהיה וכיצד ייראו החיים
שלנו. בסופו של דבר, כלום לא בידיים שלנו. מה שווה גוף האדם ללא הנשמה שלו? העִיניים נמצאות
אבל אינן רואות, האוזניים אינן שומעִות, הגוף אינו מרגיש כלום ומה שמחיה את הגוף זוהי הנשמה! ואם הקדוש ברוך הוא החליט שתם זמנה של נשמה מסוימת בעִולם הזה, צריך לדעִת ולהבין שהכול נכתב. בסוף לכל אחד יש השעִה
שנכתבה לו, ועִל כך אין ויכוח... ואני, בתור אימא שקברה את הבן הבכור שלה, כותבת
את המילים הכואבות האלו, אבל זה מה שמצליח להחזיק אותי שפויה: האמונה, הברכות לעִילוי נשמתו, ובעִצם כל מה שאנחנו עִושים לעִילוי הנשמה. והלוואי ונמשיך לעִשות. זה נכון, זה קשה, לאבד ילד זה כאב שהוא מעִל הטבעִ ומותר לבכות! ואני בוכה, המון. אני בוכה משברון לב. אני לא כופרת באלוהים. אני בוכה כי הלב שלי נשרף מגעִגועִ, 91
