Page 11 - Riot!
P. 11
צייתנות / יהוא ירון (2022) מאת: ירדן אבני
חלק נרחב מהאלבום "יהוא ירון נגד השטן" מוקדש לסיפורים שנעים בין העבר להווה: הפוטנציאל האינסופי של הילדות עומד מנגד לנקודת המבט המיואשת והעייפה כיום; שיר אייקוני של מוניקה סקס משנות התשעים מהדהד את חוסר ההשפעה של אמנות עכשווית על המרחב הפוליטי הציני של ימינו; ו"צייתנות", שעוסק בשירות שלו כמפקד בכלא צבאי (בפועל מעין סוהר) מעמת את יהוא של ההווה מול מה שהוא מגדיר "שנת האפס שבה אני מיישר קו". "הקושי הכי גדול, או העיקרי", סיפר ירון ל-ynet, "היה ההבנה ששיתפתי פעולה עם דברים שאני לא מאמין בהם באופן מוחלט".
השירות הצבאי מוצג ב"צייתנות" כמות התמימות הישראלית, טבילת אש בתרבות המיליטנטית, שעליה החברה שלנו מושתתת. "הדבר היחיד
שהפחיד אותי יותר מללכת לשם בכל פעם מחדש הוא להפסיק ללכת", שר ירון, וממחיש את הלחץ החברתי העצום לעמוד בנורמה.
ובפזמון של "צייתנות", הוא שואל בדיעבד - "למה כרתתי בריתות עם הכוחות שתמיד תיעבתי", עושה חשבון נפש עם הבחירה שלו לוותר על ערכיו ועל הזהות שלו למען המערכת. לחשבון הנפש הזה יש גם תשובה, והיא מגיעה בהבטחה מלאת תשוקה של ירון המבוגר לעצמו בבית השני: "אני האחראי הבלעדי על כל החרא שאני עושה.... כי אם אומרים לך לעשות רע, ושאין ברירה אלא לעשות רע, ושהרע הוא טוב... צודק, עדיין יש את האפשרות לעשות טוב, או לפחות לא לעשות רע, גם אם זה אומר לא לציית. ואני צייתתי".
את החלק הזה אפשר לקחת מהחוויה של ירון ולהשליך על הגישה הקולקטיבית שלנו למוסכמות כמו הכיבוש וקידוש הלחימה. גם אנחנו מצייתים, גם אותנו שכנעו שאין ברירה ושהרע הוא טוב, גם אנחנו אחראים למעשינו ולתוצאות שלהם. וכשירון זועק "זה היה כלא!" הוא מזכיר לעצמו – ולנו - שהדרך לשנות את המציאות היא קודם כל לקרוא לדברים בשמם האמיתי, לעורר את המודעות שלנו לרעות והמחלות סביבנו, לקרוא לכלא כלא.
