Page 23 - Riot!

בתחילת שנות התשעים לא היתה בישראל מודעות לדברים כמו פוסט טראומה. גברים היו מצופים להיות אסופים ומחוספסים, להילחם ולהמשיך הלאה בחייהם. אין מה לדבר על רגשות. בסוף אותו עשור, בעקבות אסון המסוקים (1997) התעורר אפילו דיון אם צריך להראות חיילים בוכים בטלוויזיה. כי זה לא משהו שאמור לקרות. בכי זו חולשה.
"היתה בושה לבכות", הסביר אלון אבידר, כותב השיר, בריאיון לחדשות 12 ב-2022. "היתה תחושה של מאצ'ו, והיא מתה, מכוסה עפר". אבידר לחם במלחמת לבנון כחייל מילואים, ויצא ממנה מצולק. עד כדי כך שעד היום, הוא מתבייש להגיד שיש לו פוסט טראומה. זאת אף שהוא רחוק מלהיות לבד בבעיה – על פי סקר של עמותת נט"ל, שמוזכר בכתבה שפורסמה לרגל 40 שנה למלחמה, חמישית מחיילי המלחמה ההיא סובלים מפוסט טראומה.
אלדד שרים, שעיבד את השיר, מסביר כי "זה שיר על מלחמת לבנון, על אנשים שחוזרים מהמלחמה, אנשים שאיבדו את החברים שלהם לידם, ראו אותם נשרפים, ראו אותם נחתכים. הם לא חוזרים אותו דבר. הם גברים, הם לא יראו את זה לכולם, אבל כשהם לבד, הכל חוזר אליהם".
מתוך המצוקה הזאת כתב אבידר את השיר "הגברים בוכים בלילה", שאחד הדברים הייחודיים והמדהימים שבו הוא שהוא נפתח ביבבה גברית – "נהמת בכי", כפי שקורא לה גדסי. יש פה הנכחה של הבכי הגברי הנעלם/ נאלם, ואפילו התרסה - כי במהלך הזה הוא לוקח על עצמו תפקיד נשי מזרחי מסורתי – זה של המקוננת, שבאה ללוויות כדי לבכות ובכך לסייע לאבלים לנקז החוצה את היגון שלהם.
השיר של גדסי נתן לגיטימציה לאלפי גברים לבכות – הלומי קרב או "סתם" כאובי לב – בכך שפשוט אמר להם שהם לא חריגים, כולם בעצם עושים כמוהם, והגיע הזמן לדבר על זה כי "אין מה להסתיר״. אין בושה בבכי, רק אנושיות.
מילים: אלון אבידר
איך לפתע כך היא מתה תחושה של גבר מכוסה עפר. מי שומע מי יודע גבר לא יכול לצעוק מתוך האדמה.
הגברים בוכים בלילה, לא נשמע קולם. הגברים בוכים בלילה בכי נעלם. הגברים בוכים בלילה, אין מה להסתיר. מי אשר שילם ביוקר אין גם לו מחיר.
אבן כאן מונחת, על גופך צונחת, והאמא היחידה היא אמא אדמה. עד יחיד לנצח, שם תדע לבטח, מה הטעם ללחך עפר בלשונך. שם ודאי ביחד, אין אימה ופחד, וטעם הדמעות מבשר על הבאות. היא ידעה לקחת, ואתה מתחת, עוד מביט למעלה בעיניים עצומות. לא נודע כי באת, אל קירבה למטה, שם אתה ודאי בוכה בשפתיים חתומות. גבר ועוד גבר מכל עבר מי מכם כבר לא יקום לנצח מלחמות.
איור: אפי קישון