Page 32 - Riot!
P. 32
לא נדע על מה / דפנה ארמוני (1986) מאת: אדוה קיזלשטיין
לשלום חנוך היה הרבה מה להגיד על מלחמת לבנון. והוא אמר את זה, ושר את זה, לפעמים באופן הכי ישיר שאפשר (ראו, למשל, "לא עוצר באדום", מתוך "מחכים למשיח", 1985). אבל אחרי הסערה של "משיח", חנוך שקע בכתיבת אלבום הסולו הראשון של דפנה ארמוני. הוא כתב כמעט את כולו, והשירים של ארמוני שטפו את הרדיו ("אלה", "ספק ילדה, ספק אשה", "אוהבת אותך, עוזבת אותך") ואת הטלוויזיה (קליפ האימים שביים מיקי בהגן ל"היא תיקח אותך").
זה באמת אלבום יפה, גם ממרחק הזמן. אבל היופי הגדול שלו מגיע ברצועה האחרונה, "לא נדע על מה". מה בדיוק הסיפור שהוא מספר, בעדינות הזאת שלו? לא לגמרי ברור, ולא לגמרי משנה. כי הכל שם, השמים בגוון מוזר, העשן שרואים בכל מקום, הבית הריק והרחוב הריק, האפלה היורדת, והעובדה שמישהו החליט שהולכים כולם.
"גם עכשיו קיץ, גם אז היתה מלחמה", אני ממלמלת לעצמי מאז השבת ההיא. כי איכשהו תמיד קיץ פה, ואיכשהו תמיד מלחמה. בכל עונה, וגם בין המלחמות, ותמיד, בכל מלחמה, היד הרועדת מקשה לכתוב, לומר משהו. ותמיד, בכל מלחמה, אנחנו מוותרים על משהו, ואף פעם כבר לא נדע על מה. אי אפשר שלא לבכות.
אחרי שירי מחאה וזעם וכאב, במלחמה שהתנהלה אז כבר ארבע שנים ארורות, חנוך וארמוני התכנסו למקום שבו בקושי יש מילים, בקושי יש מחשבות, רק מחנק גדול, ייאוש עמוק, ואובדן שאי אפשר בכלל לאמוד.
מילים: שלום חנוך
כבר כמעט שבועיים זה אותו דבר / איך שלשמים יש גוון מוזר / זה ודאי אבק, מישהו אמר, עולה מהצפון / הווילון ברוח כמו עשן / והבית ריק כשאתה לא כאן / מי יותר חזק, ההולך עם הזמן או הנשאר אחור?
אי אפשר לכתוב משהו ברור ביד רועדת / גם עכשיו קיץ, גם אז היתה מלחמה
ואני אל הרחוב יורדת / ונדמה לי שאני פוחדת / שוויתרנו ואף פעם כבר לא נדע על מה
באמת ניסיתי לא לחשוב / ועם זאת ראיתי כמה ריק הרחוב / ואתה חסר, שיהיה לי טוב, מוכרח לשוב אליי
מישהו החליט שהולכים כולם ואתה הלכת / גם עכשיו קיץ, גם אז היתה מלחמה / על העיר האפלה יורדת ואמרתי שאני פוחדת / שוויתרנו ואף פעם כבר / לא נדע על מה
