Page 242 - Demo
P. 242
הגבורה תופסת את כל העוצמה הזו ומכניסה אותה בתוך גבול קטנטן! היא הופכת את העוצמה למוגבלת בגבולות פיזיים, ממזערת את הגדולה עד לפרטים הקטנים ביותר שבעולם, ומעמידה פוטנציאל אין־סופי בתוך מקום
סופי.
הרב הסביר שזהו האדם. האדם מתייחס למילה 'אני', שיסודה הוא 'אן', מלשון מקום. ה'אני' הוא מקום שבתוכו ישנה כל הגדולה הזו. אם ידע להסתכל פנימה, אם ידע לבטא את אין־סוף האנרגייה שבו על ידי המעשים, יהיה היצור האלוקי שמביא את כל הפוטנציאל שבו לידי מימוש בתוך המציאות. זהו כל העולם כולו הנמצא בתוך האדם. זוהי ההגדרה של 'בשבילי נברא
העולם'.
כשהרב אמר בתחילת השיעור שהיסוד של הפסקה הזו הוא 'גדול', הוא התכוון לפתוח את המבט שלנו לראייה חדשה של המציאות - ראייה שקושרת את האין־סופיות עם המוגבלות, ושמורה שבתוך העולם יש כל כך הרבה גודל, המטיל על ה'אני' לא להסתפק במה שהיה אלא לתור כל הזמן פנימה איפה
הוא יכול להיפגש עם גדולה נוספת.
ההתחברות הזו היא תשתית לאמונה בוגרת, שאליה הרב מנסה להוביל אותנו בשיעורים של האמונה. מצד אחד ה'אני' הוא פרט, ובהיותו כזה הוא קטן, ומצד שני יש בתוכו כל כך הרבה גדולה של ה'כול יכול' ש"מפוצצת
אותו" להתמלא בחיים. זו האמונה שעליה אנו בונים את החיים.
בתחילת הפסקה הרב קוק מתאר את הפער בחיינו, בכך שאיננו מקשיבים ל'אני' האמיתי הזה. רוב רובם של בני האדם - ובמיוחד בישראל, שאמורים להתוות את האמונה הזו בעולם - כלל אינם יודעים אותה ואינם מנסים להתחבר אל העוצמה שבה. תחת זאת הם מחצינים את החיים ונועלים את
האפשרות להיות 'אני' גדול.
התרופה של האנושות להיות בני אדם היא לחקור את הנקודה הזו, למצוא בתוכה את הכוח האין־סופי השרוי בה ולהאיר ממנו את המציאות.
240 שיעור מס' 13 'צבריות'
