Page 240 - Demo
P. 240
הגאולה מלוּוה בשאיפה פנימית לגודל, לפקיחת עיניים. מכיוון שהיהדות בגלות הייתה משועבדת בצורה נוראה לרשעת הגויים, היא הקפידה רק על המעשים והדת. החלוצים, שהרגישו שזה מחנק אדיר, שרצו להושיע את עמנו ולתקן את העולם, בעטו בדת ובכשרות. הם לא הבינו שעניינה של הדת הוא לגלות את הגודל בקוטן, לכן הם בעטו בדת ושאפו שהסוציאליזם שלהם
יציל את האנושות.
בשאיפה הזו לאידיאלים התחילה הגאולה1 - לחזור לאלוקי שאתה חי אותו ולא להיתוס למעשים שאינם טבעיים לך. לכן הבין הרב שמגמתה היחידה של הציונות היא לחזור לארץ המצוות. ומי שאינו רואה את זה, אינו רואה את זה (אורות א"י ח). הוא אומר שאם הם עצמם לא ישובו בתשובה, זרעם
יחזור בתשובה, כי העיקר הוא השאיפה לגודל ולאידיאלים.
הגלות כיפרה עלינו מנגעי הבית הראשון והשני. הרב מסביר שכשירצו שוב מחדש את הגודל בדחיפה לאומית פנימית, יראו את הריחוק בין ההתנהגות של החלוצים לבין האידיאלים שלהם, ותהיה חרדה נוראה מכך שבועטים בכל הדברים שנראים להם כקטנות. אבל עצם השאיפה לגודל היא כבר תשובה. ההכרה הייחוסית - שיש קשר בין הגודל לקוטן, ושנשמתנו היא קודש קודשים שצריך לחשוף -4 עצם הידיעה הזו באה מכך שהם רוצים
להושיע את עם ישראל בארצו.
כשה' גואל אותנו, הוא מחזיר לנו את הידיעה הפנימית שאנו צריכים את הגודל. רק בארץ ישראל זה קורה. כשהגאון של ישראל מופיע בשיבה של ישראל לארצם בעוצמה, זה הופך להיות חרב שמרתיעה את האויבים.
אנחנו נגלה את הקודש ברגבי האדמה, זהו השיא של הגבורה - לגלות את הגודל בתוך הקוטן. כשהחקלאי נוטע עץ או שיח, הוא מגדל ירק ִעם קודש. זו המציאות של הגאולה שאנו חוזרים אליה. וזה ילך ויצעד עד לאין־סוף.
1 ראה נספח ג - צבריות. 238 שיעור מס' 13 'צבריות'
