Page 239 - Demo
P. 239
בהתחלה יכול להיות שזה כל כך כללי, אז האדם צריך לעשות מה שיעשה מתוך המצוות.
הרב אומר שהמצוות המעשיות יכולות להפוך את האדם לעליון ויכולות לקבע אותו בעבודת עצמו.
האמונה היא עוצמה נשמתית פנימית. האדם שהרב מדבר עליו כאן הוא אדם בעל עומק אמונה נשמתית בישראל.
הרב אומר שהמצוות המעשיות הן בעצם הביטוי של הגודל בתוך הקוטן, אבל יש שתי אפשרויות להתייחס לעשייה שלהן:
א. להכיר באמונה שאלו החיים תוך העמקה אמיתית מהי כנסת ישראל, מהי הפעולה שלה. וכשיודעים את הפנימיות לעומק, הצדדים החיצוניים אינם מפריעים. ואין שום מציאות שתקלקל ותעכב את
הגדולה מלחדור אל תוך המציאות המגושמת.
ב. אבל יכול להיות שאותו שומר מצוות יהיה חסר ערכיות פנימית, או שהוא ב'סמיות' ואינו מבין את המרחק של החיים שלו מהאורה העליונה שהוא ראוי לה. המצוות שלו אינן מגלות גודל ולא כלום, מכיוון שהוא
אינו יודע וחש כלל את העניין אלא הכול אצלו מעשה טכני.
בעת אשר ייוקחו העיניים לראות את הריחוק, יחרד כל המחנה מנוילה חצווה ואיומה, אבל התשובה כבר מוכנת היא אז, לבוא אל הצד העליון שבקישור הקדושה, דהיינו ההכרה הייחוסית מצד הסגולי הונימי. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד' מגן עזרך
ואשר חרב גאותך, ויכחשו אויביך לך, ואתה על במותימו תדרך.
פקיחת העיניים היא הזמן שבו לומדים לראות את הגודל בקוטן.
יש בפסקה זו שלושה חלקים. בחלק השלישי נאמר ששני המצבים הללו הם גאולה וגלות. בגלות עסוקים בדת - לעשות את המעשים. זה יפה, אבל אי אפשר להגיע כך לפנימיות. כשהרב אומר 'בעת' הוא מתכוון לסוף הגלות.
גבורה וגדולה במקום אחד 237
בעיתה אחישנה. הגאולה תמיד תבוא בעיתה.
