Page 51 - 70 שנות הגנה אוירית
P. 51
ממלחמת של"ג ועד לאינתיפאדה
וולקן במוצב בצפון
טובה. אפילו טובה מאוד. אף חייל אינו מתאונן ואינו מבקש הקלות והטבות. הוא סמך על חייליו במאה אחוז והתגאה לא פעם בדיונים שנערכו במפקדה שסוללתו נחשבת לסוללה הטובה ביותר בגדוד.
רק אתמול שמע ממפקד הגדוד, בשיחה לא פורמלית, שמפקד
כוחות הנ"מ שיבח את הסוללה. הוא שמח למסור זאת לחייליו: מגיע
להם. הם חיילים טובים. בסך הכל היה מרוצה וגאה. ובכל זאת, איזה אקשן, תכלס,
בשטח. כשעלו לכאן, ישר מהאימון הגדודי שנערך בדרום הארץ, חשב שאולי הפעם, אולי הפעם, תזכה הסוללה להפיל משהו: מטוס, כדור פורח, דאון. לא חשוב מה, העיקר משהו. בנ"מ אומרים - שלוש שנים בשביל שלוש שניות, אבל הוא כבר נמצא ארבע וחצי שנים בנ"מ וטרם זכה להפלה. כשהוא שומע בחדשות שמטוס חיל האוויר הפיל מטוס אויב בשמי לבנון הוא שמח כמובן, ובכל זאת, אי אפשר להימנע מהמחשבה שגם הנ"מ יכול היה לעשות זאת. נדמה לו שגם
אחרים חושבים כמוהו. צריכים כבר לקום למסדר בוקר. עוד יום מתיש מצפה לסוללה.
אבל רגע, מה הוא שומע בקשר? תעתועי חלום? הזיות של מי שעדיין לא קם משנתו? לא! זה אמיתי! משהו קורה. חדירה אווירית, אולי. צריכים להתלבש. מהר. הנעליים. השרוכים הארוכים. סגנו נכנס.
דני, הכוון על כלי מספר 1 , ראה משהו, מעל לקיבוץ מנרה. מהר. הסגן יוצא. יש לו הרגשה שהוא מפספס את כל האירועים החשובים. שוב השרוכים הארוכים. זהו. עכשיו אפשר לצאת החוצה. סגן דני רץ לכיוון כלי מספר .1דני, הכוון, בחור מצטיין שהגיע לא מזמן לסוללה וכבר שולט ביד רמה בכל המערכת המסובכת הזו, מסמן לו בתנועת
יד לכיוון השמיים. במשקפת הוא רואה משהו. כן, עכשיו הוא רואה זאת בבירור.
גלשן. אלוהים, זה ממש גלשן. הגדוד והסוללה נמצאים ממזמן בכוננות. הסוללה ביצעה על הצד הטוב ביותר את כל הפקודות
ממלחמת של"ג ועד לאינתיפאדה קו סגול
(מבוסס על כתבה מתוך ביטאון חיל האוויר, מס' 49, ינואר 1986, 'וולקנים על הקו הסגול בגבול הצפון: רומן קר עם השמיים', מאת:
ענר גוברין)
וולקנים על הקו הסגול בגבול הצפון: רומן קר עם השמיים
סגן דני, מפקד סוללת וולקנים בקו הגבול הצפוני, קילל בשקט. אתמול הסתיימה חופשתו ועכשיו הוא שוב במוצב. רק לפני כמה שעות הגיע מתל אביב, עיר של בתי קפה, מסעדות ואנשים עליזים.
איזה שינוי, איזה הבדל. כבר שלושה חודשים שהם נמצאים כאן ולא קורה דבר. בעצם, קורים הרבה דברים, אבל לא בגזרה שלהם. תמיד בגזרות של 'הירוקים'. טוב שהמחבלים יודעים לא לבוא לכאן, אמר
לעצמו. הוא ראה שהחבר'ה סחוטים ועייפים והאשים את עצמו שהוא דורש מהם יותר מדי, הוא הפנה עיניו לשמיים וסרק אותם ביסודיות בפעם המי יודע כמה. כלום. אפילו לא רבע עוף דורס. הקור בלילה היה מקפיא עצמות. כל ציוד החורף התקני לא עזר. כשהוא קם בשתיים בלילה, כדי לערוך את הסיור השגרתי בעמדות, הוא מבחין בצבע פניהם הכחול של חייליו. ובכל זאת, חשב בליבו,
למרות התנאים הקשים והשגרה המתישה, האווירה בסך הכל,
משקיפים על לבנון גדוד 66 סוללה ב׳
49
