Page 92 - מסע חיי - אברהם נקש
P. 92
| 92אברהם נקש
רכבים לאורך עשרות קילומטרים ,רכבים פזורים ,פגועים בכביש עצמו ובצדדים.
המשכנו בימים הראשונים להתקדם ,שמענו פה ושם על "העבודה" היפה
שעושים השריונרים.
היה קשה להתעדכן לא היו טרנזיסטורים בסביבה .כשהגיעה הודעה כל אחד היה
מבקש בסקרנות ,לדעת מה קורה.
ביום הרביעי והשישי ,הרגשנו בטוחים ונינוחים ,שמענו הצלחות של חיל האוויר,
והשריון גם על הלחימה בירושלים ובסוריה .ביום השישי קיבלנו הודעה לחזור לארץ.
אחרי מלחמת ששת הימים עם בן דודי אבנר שוואט ז"ל .התמונה משמאל הכותל
עם חזרתי הביתה ,הרחוב בארץ היה שמח ובאופוריה .חזרתי גם למציאות
העגומה ,ללא אמא בבית ,ללא עבודה.
אחרי המלחמה חזרתי לאימוני הכדורסל ,וחיי השתנו ,בצמוד למגרש הכדורסל
היה מגרש טניס ואחת השחקניות המתאמנות הייתה אותה מורה ורדה שפגשתי
בבית הספר רמז.
בסוף כל אימון שלי ושלה שוחחנו ,ובפעם הראשונה כחבר שלה ,אני שואל אותה:
"ההורים שלך יודעים שנולדתי בתוניס? לא מפריע שאבוא אליכם לביקור?
ורדה פרצה בצחוק וענתה לי" :אתה מדבר שטויות ,אין אצלנו דבר כזה".
עם הבטחה שלה הסכמתי לבוא ולהכיר את הוריה ואחיה יוסי ,המפגשים בבית
שלי ושלה חיזקו את ידידותינו ,שנינו רכבנו על קטנועי וספה ,לשנינו הייתה
וספה חדשה .שבוע לאחר מכן מצאתי עבודה.
