Page 47 - Demo

יכול לעמוד על מדרגה אחת'" (שיחות הר"ן, קע"ט). קודם לפטירתו הביע דעתו שהיה רוצה לנסוע שוב לארץ ישראל, ולהסתלק שם, אך הוא מתיירא שמא לא יוכל להגיע לשם. גם אם יסתלק שם לא יבואו אנשים על קברו, ולא יהיה להם עסק ועבודה עם קברו. אבל כשישכב במדינתו בוודאי יבואו על קברו ללמוד ולהתפלל שם, ויהיו לו שעשועים ותענוג גדול מזה. ועשה אז תנועות בגופו ובעצמותיו, ורמז שיהיה לו חילוץ עצמות בקברו וייתן פרוטה לצדקה ויאמר אלו עשרת פרקי התהילים, הוא יניח עצמו לאורך ולרוחב לעזור לזה האיש, אפילו אם עבר זה מה שעבר. וייחד שני עדים לעדות על זה. הוא דימה את מותו להליכה לקראת הר גדול ונורא "אך איני יודע אם אנחנו הולכים אל ההר או ההר הולך אלינו". בליל פטירתו ביקש לשרוף את כתביו וביום שלישי ח"י תשרי, יום שני של חול המועד סוכות תקע"א (1811) החזיר נשמתו הטהורה למקורה: "נלקח ארון אלוקי ישראל ונסתלק אור ישראל" ונקבר באומן והוא בן שלושים ותשע שנה בלבד. תלמידיו, שאהבוהו אהבת נפש והעריצו את מסירותו אליהם, לא העזו להושיב רב אחר על מקומו ו"הכסא הריק" הפך סמל ל"חסידים המתים" ("אטויטע חסידים"). בהתוודעויות הם מספרים ומגוללים את שיחותיו, חלומותיו וסיפורי המעשיות
התכלית הוא כולו טוב. ובאמת אין שום רע בעולם, רק כולו טוב". כשהגיע לגיל שלושים ושמונה והוא מתייסר מן השחפת ומן העובדה הנוראה שבניו נפטרו בחייו ובנותיו גם הן לא המשיכו בדרכו, ר' נחמן לא נואש. הוא המשיך להדגיש את ערך התפילה, ההתבודדות, האמונה הפשוטה והתמימה ואת הצורך להימנע מחקירות פילוסופיות, על אף שבסוף ימיו התיידד עם יהודים משכילים באומן. הוא גם פסק לשאת דרשות, ותחתן החל לספר מעשי מעשיות, שגילו לעולם את כישוריו האמנותיים. רבי נחמן ידע שמותו קרב ובחר באדמת אומן כמקום קבורתו. דירתו שם השקיפה על בית העלמין, "בית חיים", שיש בו קדושה. שכן בו מצאו מנוחתם כעשרים אלף קדושים "כי שם היתה ההריגה הגדולה" וכי "היה שם קידוש ה' רב מאוד". הוא ביקש שיעלו על קברו, יאמרו תהלים, ילמדו וירבו בתפילה ובתחנונים ובמיוחד המליץ לבוא על קברו בראש השנה, ליתן פרוטה לצדקה, ולהגיד עשרה קפיטלך (פרקים) של תהלים. הוא ביקש מחסידיו "שיניחו עצמם לאורך ולרוחב, לעזור לזה האיש, אפילו אם עבר מה שעבר". כל אלה הבטיחו דרך סלולה וכבושה. תלמידיו מתארים את הסתלקותו מן העולם כנקודת ציון על ציר הזמן: "אי אפשר לעמוד יותר על מדרגה אחת בשום אופן, כי כל ימי חייו לא עמד על מדרגה אחת ואפילו כשהגיע למדרגה העליונה תכלית המעלה, אף על פי כן, היה מחפש עוד עד שהגיע למדרגה גבוהה יותר ויותר ולבסוף הגיע למדרגה גבוהה כזו שאי אפשר בתוך הגוף להשיג יותר. על כן היה הכרח להסתלק". "אני ואכן: אני משתוקק לפשוט את הכותונת שלי כי אינני
תהילים פרק ב-ג ליום ראשון ֶ ִ ּמנּּומ ֲעבֹ ֵתימֹ:ו דיֹוׁ ֵשב ַּבָּׁש ַמִים ִי ְׂש ָחק ֲאדָֹני ִיְלַעג-ָלמֹו: ָהאז ְיַדֵּבר ֵאֵלימֹו
תהילים פרק א-ב ליום ראשון פרק א ליום ראשון
ְבַאּפֹו ּוַבֲחרֹונֹו ְיַבֲהֵלמֹו: וַוֲאִני ָנַסְכִּתי ַמְלִּיכ ַֹןעול-ִצּי ַהר-ָקְדִׁש:י זֲאַסְּפָרה
ַאׁאְשֵרי-ָהִאיׁש ֲאֶׁשר ֹלא ָהַלְךַּבֲעַצת ְרָׁשִעים ּוְבֶדֶרְךַחָּטִאיםאֹל ָעָמד ּוְבמֹוַׁשב ֵלִציםא ֹל ָיָׁשב: ִּבכי ִאם-ְּבתֹוַרת ְיהָֹוה
ְי ה ָוה ָא ַמ ר ֵא ַלי ְ ּב ִני ַא ּ ָת ה ֲא ִני ַהּיֹוםְיִלְדִּתיָך ח: ְׁשַאל ִמֶּמִּניְוֶאְּתָנהגֹוִים ַנֲחָלֶתָך ַוֲאֻחָּזְתָך ַאְפֵסי-ָאֶרץ: טְּתרֵֹעם
ְּבׁ ֵש ֶבט ַּבְרֶזל ִּכ ְכ ִלי יֹו ֵצר ְּתַנְּפ ֵצם: יְו ַע ָּת ה ְמָלִכים ַהְׂשִּכילּוִהָּוְסרּוֹׁשְפֵיט ָאֶר:ץ יאִעְבדּוֶאת-ְיהָֹוהְּבִיְרָאהְוִגילּוִּבְרָעָדה: יבַנְּׁשקּו-ַבר ֶּפן-ֶיֱאַנף|ְותֹאְבדּו ֶדֶרְך ִּכי-
ִ י ְ ב ַ ע ר ּ ִ כ ְ מ ַ ע ט ַ א ּ פ ֹ ו ַ א ׁ ְש ֵ ר י ּ ָ כ ל - ח ֹ ו ֵ ס י ב ֹ ו :
ַ צ ִ ּ ד י ִ ק י ם ְ ו ֶ ד ֶ ר ְ ך ְ ר ׁ ָש ִ ע י ם ּ ת ֹ א ֵ ב ד :
א ִמְזמֹור ְלָדִוד ְּבָבְרחֹו ִמְּפֵני| ַאְבָׁשלֹום ְּבנֹו: ב ְיהָֹוה ָמה-ַרּבּו ָצָרי ַרִּבים ָקִמים ָעָלי: ַגרִּביםאְֹמִרים ְלַנְפִׁשי ֵאין ְיׁשּוָעָתה ֹּול ֵבא ֹלִהים ֶסָלה: ְודַאָּתה ְיהָֹוה ָמֵגן
א ָלּמ ָה ָרְגׁשּוגֹוִים ּוְלֻאִּמים ֶיְהגּו- ִריק: ב ִיְתַיְּצבּו | ַמְלֵכי-ֶאֶרץ ְורֹוְזִנים נֹוְסדּו-ָיַחד ַעל-ְיהָֹוה ְוַעל-ְמִׁשיחֹו: ג ְנַנְּתָקה ֶאת-מֹוְסרֹוֵתימֹו ְוַנְׁשִליָכה
תהילים פרק ו-ז הֹוִׁשיֵעִני ְלַמַען ַחְסֶּדָך: וִּכי ֵאין ַּבֶָּמות
תהילים פרק ה-ו ֶאְׁשַּתֲחֶוה ֶאל-ֵהיַכל ָקְדְׁשָך ְּבִיְרָאֶתָך: ט ְיהָֹוה|ְנֵחִניְבִצְדָקֶתָךְלַמַעןׁשֹוְרָרי הושר[ַהְיַׁשר]ְלָפַניַּדְרֶּכָך:יִּכיֵאין ְּבִפיהּו ְנכֹוָנה ִקְרָּבם ַהּוֹות ֶקֶבר-ָּפתּוַח ְּגרֹוָנם ְלׁשֹוָנם ַיֲחִליקּון: ַיהֲאִׁשיֵמם | ֱאֹלִהיםִיְּפלּוִמּמֲֹעצֹוֵתיֶהםְּברֹבִּפְׁשֵעיֶהם
ליום ראשון
ליום ראשון
ִזְכֶרָך ִּבְׁשאֹול ִמי יֹוֶדה-ָּלְך: זָיַגְעִּתי ְּבַאְנָחִתי ַא ְׂשֶחה ְבָכל-ַלְיָלה ִמִָּטתי ְּבִד ְמ ָע ִתי ַעְר ִׂשי ַא ְמ ֶסה: ָעׁחְשׁ ָש ה ִמ ַּכ ַע ס ֵעיִני ָעְתָקה ְּבָכל-צֹוְרָרי: טסּורּו ִמֶּמִּני ָּכל-ֹּפֲעֵלי ָאֶון ִּכי-ָׁשַמע ְיהָֹוהקֹול ִּבְכִיי: יָׁשַמעְיהָֹוהְּתִחָּנִתיְיהָֹוהְּתִָפִּלתיִיָּקח: יֵאיבׁשּו ְוִיָּבֲהלּו ְמאֹד ָּכל-אְֹיָבי ָיֻׁשבּו
ַהִּדיֵחמֹו ִּכי ָמרּו ָבְך:יב ְוִי ְׂשְמחּו ָכל-חֹוֵסי ָבְך ְלעֹוָלםְיַרֵּננּוְוָתֵסְךָעֵלימֹו ְוַיְעְלצּו ְבָךאֲֹהֵביְׁשֶמָך:יגִּכי-ַאָּתה ְּתָבֵרְךַצִּדיק
א ׁ ִשָּגיֹון ְלָדִוד ֲאׁ ֶשר-ׁ ָשר ַליהָֹוה ַעל- ִּדְבֵרי-כּוׁש ֶּבן-ְיִמיִני: בְיהָֹוה ֱא ֹלַהי ְּבָך ָחִסיִתי הֹוִׁשיֵעִני ִמָּכל-רְֹדַפי ְוַהִּציֵלִני: ֶּגפן-ִיְטרֹףְּכַאְרֵיהַנְפִׁשיֹּפֵרקְוֵאיןַמִּציל: דְיהָֹוה ֱא ֹלַהי ִאם-ָע ִׂשיִתיזֹאת ִאם-ֶיׁש-
פרק ו
ָעֶול ְּבַכָּפי: ִאהם-ָּגַמְלִּתי ׁשֹוְלִמי ָרע ָוְֲאַָצחּהל צֹוְרִרי ֵריָקם: ִויַרֹּדף אֹוֵיב |
ָאִני ְרָפֵאִני ְיהָֹוה ִּכי ִנְבֲהלּו ֲעָצָמי:
ד ְוַנְפִׁשי ִנְבֲהָלה ְמאֹדואת[ְוַאָּתה] ְיהָֹוה ַעד-ָמָתי: ה ׁשּוָבה ְיהָֹוה ְַחָּלצה ַנְפִׁשי
בחייו. למשל: בולמוס המזון והאכילה שהזכרנו. הוא לחם במנהג נלוז זה והצליח בגדול – בקושי טעם משהו, וגם את זה – כמעט באונס. כך גם לגבי מידות כמו חימה וכעס – הוא שבר את האופי התגרני שלו, עד כדי ש"אפילו מי שהיה עושה לו כל רע שבעולם, לא היה בליבו שום צד שיואר וקפידות עליו" (שבחי הר"ן, כ"ב א) – ההתמדה והדבקות סייעה לו גם ביכולת הסיגול להתבודדות. גם כאן הצליח לבסוף לשבת שעות ארוכות בגפו בחדריו, "ולא הסתכל על יום המחרת כל הזמן ולהבא".
חודש ניסן תקל"ב (1772) במז'יבוז', עירו של האב המייסד, הבעש"ט, שנפטר תריסר שנים קודם לכן. אביו רבי שמחה, בנו של רבי נחמן מהורדנקא (מתלמידיו המובהקים של הבעש"ט) חש שבנו זה (אח לישראל, יחיאל ופרל) הוא יחיד ומיוחד. כבר בהיותו עלם נקט בשיטה אותה יאמץ לכל אורך ימיו: העלמות. אז אולי על רקע רצונו לשבור את "תאוות האכילה" (לא ליהנות מן המזון) לא לעס קודם את האוכל, אלא טעם אותו
חייו הסוערים הבוגרים החלו עם נישואיו, והוא בן ארבע עשרה בלבד, עת עבר להתגורר בבית הכפרי של חותנו בהוסיאטין. כאן, בתוך הפסטורליה, האזין לניגוני הטבע והתקרב לבורא מתוך התבוננות בעולמו: "ועשה מה שעשה בעבודת ה' יתברך בתפילה ובהתבודדות" והיה חוזר מחוויה כזו כשכל העולם נדמה בעיניו כחדש ושונה. כאן גילה כיצד "כל עשב ועשב אומר שירה לה' יתברך בלי שום פנייה, בלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום תגמול. כמה יפה ונאה כששומעים את שירתם וטוב מאוד לעבודת ה' ביניהם ביראה" (שיחות הר"ן, קס"ג). בימינו הפכה המשוררת נעמי שמר את מלות הזהב הללו של ר' נחמן לשירת העשבים הפופולרית. רבי נחמן גם הוסיף כי כל התעמקות ברזי הטבע והקוסמולוגיה יש להם השפעה על האדם. יעקב אבינו שלח את בניו ליוסף עם ניגון ("קחו בכליכם מזמרת הארץ"), שכן "ידע כי לכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר בחינת פרק שירה ומשירת העשבים נעשה ניגון הרועה" (ליקוטי מוהר"ן, ב' ס"ב). כאשר נפטרה חמותו, וחותנו נישא בזיווג שני, עבר ר' נחמן למדווידובקה וכאן החלה התגלותו ונספחו אליו קבוצות חסידים ומעריצים. הוא ראה בהם פוטנציאל לבנייה חינוכית מחדש: "מה לכם לחשוב מחשבות" אמר "הרי אתם, חסידיי, צריכים רק לתת "אבנים וסיד ואני בונה מהם בניינים נפלאים ונוראים" (שבחי מוהר"ן, נ"ג). הוא עורר והלהיב את תלמידיו, וראה את תפקידו כמשיב להם את הידע העצום שממילא היה בחלקם קודם שגחו מבטן אימם. כל הידע שהושכח נמצא אצל הצדיק והחסיד יכול לחזר על פתח הצדיק ולמצוא את כל אשר אבד. ר' נחמן היה מוכן להפקיר את עצמי וכן "את אשתי ובני היקרים" כדי שהנוהים אחריו יהפכו "אנשים כשרים" וזה כל ישעו וחפצו. זאת גם הדרך כדי להגיע לדרגת עליונות בעבודת: ה' לעלות לארץ ישראל. ר' נחמן
•"ודע, שהאדם צריך לעבר על גשר צר מאוד מאד, והכלל והעקר שלא יתפחד כלל" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן מח).
שירת העשבים
כדי שלא ירגיש שום הנאה באכילתו. המעשה הרוחני הזה התגלה כאנטי-בריאותי בעליל וגרם לכך שתעלה נפיחות בצווארו, אך הוא ליבו לא שת לקטנות גופניות שכאלה. ב"חיידר" למד והפליג במחשבותיו ובדמיונו לעולמות רחוקים, עד שהוכרח למלא את שהחסיר ולהמשיך, מגבה את עצמו בפסוק "שוויתי לה' נגדי תמיד" שכן, תמיד תר אחרי נקודת האמת שלו שהיתה פשוטה, נאיבית וחפה מהתחכמויות. הוא נהג להתבודד בהרים או על סירה בנהר הבוג או בעליית הגג שבבית אביו. תמיד סידר את בקשותיו בשפתו שלו לפני הבורא, ואחרי כל תפילה או ברכה, היה מוסיף עוד נופך משלו. בעיקר דיבר על השמחה ועל איסור העצבות והמלנכוליה:
ֵיבׁשּו ָרַגע:
ְיהָֹוה ַּכִּצָּנה ָרצֹון ַּתְעְטֶרּנּו:
פרק ז
54
98
פרק ג
פרק ב
ח ֹק
ֶאל
ֶח ְפ צ ֹו ּו ְב ת ֹו ָר ת ֹו ֶי ְה ֶ ּג ה י ֹו ָמ ם ָו ָל ְי ָל ה : גְוָהָיה ְּכֵעץָׁשתּול ַעל-ַּפְלֵגי ָמִים ֲאֶׁשר ִּפְריֹו| ִיֵּתן ְּבִעּתֹו ְוָעֵלהּו ֹלא ִיּבֹול ְוכֹל
ֲאׁ ֶשר-ַי ֲע ֶׂשה ַי ְצ ִלי ַח: ד ֹלא- ֵכן ָהְרׁ ָש ִעי ם ִּכיִאם-ַּכֹּמץֲאֶׁשר-ִּתְּדֶפּנּורּוַח:הַעל- ֵּכן| ֹלא-ָיֻקמּוְרָׁשִעיםִַּבְּׁמשָּפט ְוַחָּטִאים ַּבֲעַדת ַצִּדיִקים: ו ִּכי-יֹוֵדַע ְיהָֹוה ֶּדֶרְך
אַלְמַנֵּצַחִּבְנִגינֹותַעל-ַהְּׁשִמיִניתִמְזמֹור ְלָדִוד: בְיהָוהַאל-ְּבַאְּפָךתֹוִכיֵחִניְוַאל- ַּב ֲח ָמ ְת ָך ְתַי ְּסֵר ִני: ג ָח ֵּנ ִני ְיהָֹוה ִּכי ֻא ְמ ַלל
•"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן כד). •"אין ייאוש בעולם כלל" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן עח).
•"כשאדם יודע שכל מאֹרעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא" (ליקוטי מוהר"ן ד', א).
אמרתו "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר - לא להתפחד כלל!" הולחנה על ידי הרב ברוך חייט לשיר "כל העולם כולו", שבוצע על ידי זמרים רבים.
* * *
בנעוריו, כאשר רצה לתת צדקה, היה מחלק את הסכום שהקציב למטרה זו לפרוטות פרוטות ומכניס אותן לקופת הצדקה, וכך צבר מצוות רבות במקום אחת עיקרית. העוגנים הקוטביים, האחיזות המנוגדות, כל אלה הביאו לפעמים גם לעליות ומורדות
בטלים בביטול גמור... כל העולם כולו... וזהו התענוג הגדול מכל התענוגים... אשר עין ראתה זאת...". בשנת 1810 נאלץ לעקור מברסלב, שם עלה ביתו באש. באותם ימים הגיעה הידיעה על איסור לחכירת בית באומן, והוא אכן עבר לשם, ומצא את ביתו של משכיל, עובדה שגררה אחריה ביקורת רבה. באותה תקופה (1807) חלה במחלת השחפת, שיעולו ("הויסט") גבר והוא נסע לתקופת נופש ומנוחה בנאווריץ, זאסלב, בראד ודותא. בכל נסיעה ראה מקור להתחדשות "כשאשוב מדרכי אני אוכל לנגן ואתם תוכלו לרקד" (חיי מוהר"ן, יז').
אחרי שלוש שנים בהם התענה ממחלת שחפת מציקה וסבל רב שעבר עליו, הוא דווקא התחשל ואת היסורים ראה כבאים בכוונה מן ההשגחה, וכוונה זו היא טובה: "רק אדבר בו יתמלא שמחה בגודל רוח הטובה, שיסתכל בתכלית היסורין הללו כי
כי התכלית הוא כולו טוב
47