Page 22 - מניה ורחל הגדת האגדה
P. 22
// 12קראתי לה מניה /סיפורים קטנים בגעגוע גדול
נכנסנו לאולם הגדול במתחם ההיסטורי של סג'רה ושם ,על מלוא רוחב הקיר היתה
תלויה תמונת ענק של מניה עם חברתה ,רחל ינאית בן צבי.
לא תמונת נעורים נושנה מצהיבה ,התמונה היתה של ספתא שלי ,כפי שהכרתיה.
לבנת השיער הדק ,משקפיה העגולים שחורי המסגרת ,פניה הקמוטים ,רכים .לובן
החולצה.
פרצתי בבכי ללא שליטה וברחתי החוצה .חברים אחרים הסבירו למדריך ההמום מי
אני ומה הקשר( .תמיד היה מישהו שידע).
"אבל למה לבכות? זו גאווה כה גדולה" תמה מוקי המדריך.
לימים התחוור לנו שאת הסיפורים העסיסיים והצהבהבים שלו על משפחתי ,החמצנו
עקב נוכחותי המפתיעה והגאווה על ה"ייחעס".
כשהפכתי מאם לסבתא ,הסדק בחומת ההכחשה הפך לתלם .נולדה סקרנות לדעת על
חייה ומניעיה של מניה .התחלתי לחקור ,לנבור במכתבים ובמסמכים ,לקרוא עליה
ספרים ומאמרים ,לשמוע עדויות מאנשים שהכירוה.
המשא הפך למסע.
לקשר האוהב שלנו כסבתא ונכדה נוספו רבדים של הערכה ,חשיבה וגם ביקורת.
אמנם קירות הארון לא קרסו לחלוטין ,וגם היום כשהשאלה "ההיא" צצה משום מקום
–
אני מתכווצת לרגע.
אבל אני מפוייסת עם המיתולוגיה ההירואית ,מוכנה לשמוע סיפורים וזכרונות,
להוסיף קצת זכרונות משלי .המשא הוסר מכתפי.
אני גם מספרת ,במשורה כמובן ,על עלילותיהם ,לבנותי ולנכדי ,אם הם מוכנים
לשמוע.
כנראה שהתבגרתי.
המסע הארוך שלי איפשר לי לחיות לאורה של מניה ולא להיות בצילה.
***
