Page 103 - Demo
P. 103
באחד מימות החורף ירד שלג די כבד. והעיר נכנסה לשיתוק מוחלט. חנויות נסגרו. גם תחבורה ציבורית לא פעלה וכפי הנראה שגם מוסדות חינוכיים היו סגורים. בבית לא היה לחם. נזכרתי במארי אנטואנט שאמרה "אם אין לחם תאכלו עוגות". אבל לא היה לי מרשם להכנת עוגות. לא היה טלפון. לא היתה טלוויזיה. לא היה את מי לשאול. רק זכרון חלשלוש ממרשם של אמי היקרה הדהד בראשי. זכרתי את מס. הביצים, הסוכר, השמן ובאשר לקמח היא אמרה "כמה שתופס". ואני הוספתי קמח בזהירות. לאט, לאט. הכנת הבצק ארכה שעה ארוכה. הנה כך
נראתה ירושלים בלבן מהגג של הבית שלנו בירושלים.
ומכאן, במעבר חד, מילים אחדות בענייני עבודה ופרנסה. לאחר שצחי נולד, התפטרתי מהלישכה המרכזית לסטטיסטיקה. בכסף שקיבלתי כפיצויי פיטורין, שילמנו את המשכנתא שרבצה על הבית. עברתי למחלקה לרפואה חברתית של האוניברסיטה העברית ששכנה בבי"ח
הדסה בירושלים.
יהושע המשיך לעבוד כעו"ד שכיר. שעות העבודה שלו היו מפוצלות. בצהריים חזר הביתה
להפסקה שנמשכה שעות אחדות וחזר למשרד עד השעות המאוחרות של הערב. כתוצאה מכך,
אני הייתי לבד עם צחי וורד ורועי הקטנים. היה צריך הרבה דימיון כדי למלא את שעות אחה"צ
הארוכות. בילינו על המרפסת כשאנחנו לומדים את הסביבה ועוקבים אחר הבניה והפיתוח
המרשים של הרחוב (ותוך כדי כך מכירים את השמות של כלי העבודה הרבים). היה גם "פארק
לילדים", שבו היה ארגז חול ונדנדה. צחי אהב את "משחק הגפרורים". בעזרת קופסא פשוטה
על גג הבית בירושלים
של גפרורים בנינו צורות מצורות שונות. שנים רבות לאחר מכן, כשהיינו בשבתון בבוסטון וירדן היה בן שנתיים (עדי עוד לא נולד), ירדן ביקש לשחק בכדור. לא היה לנו כדור והיה
104
