Page 132 - Demo
P. 132
מממש את הכוונה של הנשמה. האדם הוא היחיד שמשתף את המחשבה החופשית שבו עם העולם המעשי שסביבו. לכן כוונה שמחוברת למעשה היא מודל מעולה להבין בו את הדברים שהרב מלמד אותנו בפרק הזה ואת
הנימוק החמישי של הרמח”ל על חובתו של האדם בעולמו.
הרב אמר בשיעור שהכוונה היא מהעולם העליון (עולם הרוחני – הבא), ואילו המעשה הוא מהעולם החומרי (הזה). כשאנו מפעילים את הכוונה שתשפיע על המעשה, אנו עושים תחילת מעשה במחשבת סוף (הפוך מ’סוף מעשה במחשבה תחילה’). אנחנו מביאים מתוך הסוף את המחשבה שהיא הכוונה. היא שייכת לחלק הסוף שבמציאות הבונה את העולם הבא, וממנה פועלים כעת את המציאות. כך אנו מהפכים את העולם הזה להיות
העולם הבא.
אם נלך לרגע בדרכו של הרב באמירתו בשיעור – שהכוונה אינה דבר ש’מצטרף’ אל המעשה, כמו שרבים טועים לחשוב שהעיקר הוא לעשות נכון והכוונה יכולה רק ‘לעזור’, אלא הכוונה היא התכלית של המעשה והוא רק מוציא אותה אל הפועל – אז נוכל למקד עצמנו טוב יותר בהבנת חובתו של האדם בעולמו. אם ננסה לתת לבירור הזה שמות, ייתכן לומר שזהו
ההבדל בין ‘משרת’ ל’שותף’.
המשרת עושה משהו, וגם השותף יכול לעשות את אותו הדבר. אף שהתוצאה זהה, הפעולה שונה לחלוטין. המשרת תמיד עושה כי אמרו לו שזה מה שהוא צריך לעשות, ואילו השותף עושה כי הוא רוצה לעשות, הוא מזדהה עם המטרה של העשייה. כשבני האדם הם משרתים של הבורא, והם עושים כי ‘אמרו’ להם לעשות, הם פועלים את מדרגת העולם הזה, ובמקרה הטוב
מונעים מהרע להשתלט יותר וחוסמים אותו בפעולה סתמית.
אולם כשהשותף עושה משהו שהבורא אמר לעשות, הוא מחבר את העולם העליון, שהוא קולט במחשבתו ומקבל אותו, עם העולם התחתון. הוא עושה
מסילת ישרים
132
