Page 59 - Demo
P. 59
פרק א
היא התוצאה שאני מגלה את ה’. לכן אנטיגונוס אומר ‘אל תהו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס’. המשך המשנה לכאורה מיותר, אלא שתהיה לך כוונה שלא לקבל פרס – זו כוונה נוספת. ייתור הלשון מורה שהנותן והמקבל זה אותו הדבר. ה’ רוצה שתהיה שמחה, וממילא אנו
מקבלים שמחה. ככל שמגדילים את אם הבריאה היא בריאה, אז יש בורא.
הבריאות הגופנית, יש יותר ככל שאנו מרבים בריאות נפשית,
הופעת ה' במציאות.
גופנית ולאומית, כך יש יותר הופעת
ה’. חז”ל אמרו ‘לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה’. איך אנו יכולים לעשות עבודת ה’ בשביל עצמנו? איך אפשר בכלל לבקש שנעשה משהו שלא לשמה? זה ביזיון נורא. “נפש החיים” אומר שהמילה ‘לעולם’ במשפט ‘לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה’ מלמדת שאי אפשר אחרת – אנחנו מתחילים מילדות ונערות ועוברים לבגרות, ואי אפשר להגיד לילד ללכת לבית הכנסת אם אין שם מישהו שמחלק סוכריות. זה לא פסול לאכול סוכריות, אך מובן שלא נרצה שהמטרה תקדש את האמצעים. זה צדיק. אם הוא יכול להיות גם חסיד, זו בהחלט השאיפה שיבוא לשמה. אבל זו הדרך, אי אפשר שהאדם לא יתחיל באיזה דבר כדאי, וידע שה’כדאי לו’ הוא רצונו של ה’. אין בזה עבירה. ומתוך הצדיק יגיע לחסיד. לכן המשנה
חוזרת ואומרת “אלא היו כעבדים שלא על מנת לקבל פרס”.
הרב סיפר על הגר”א שהייתה שנה שלא היו אתרוגים בכלל בווילנא. הם שלחו לעיר אחרת שהיה בה אתרוג אצל סוחר אחד, זה היה אתרוג בודד. הוא אמר שהוא מוכן למכור את האתרוג במחיר מסוים, ובתנאי שהגר”א ייתן לו את החלק שלו בעולם הבא. הגר”א הסכים מייד. באותה שנה ראו שהגר”א שמח במצוות ארבעת המינים הרבה יותר משנים קודמות. שאלו אותו לפשר השמחה הזו, והוא אמר שבכל השנים הוא עשה את המצווה
59
