Page 150 - Demo
P. 150
פרק שישי: פסיכולוגיה וחברה
הבודהיסטים חושבים שאם נשתחרר מאשליה זו נוכל לחיות ללא חיץ עם העולם, במגע אינטימי ואחדותי איתו, וכך נהיה פחות סגורים ושבויים וסובלים בתוך ה"אני" שיצרנו לעצמנו. מה שמונע מאיתנו להשתחרר מאשליית האינדיבידואליות, הוא הפחד משינויים בתחושות, בקשרים ובנסיבות חיינו. לכן אנו נאחזים בתפיסה שה"אני" שלנו הוא קבוע, מוצק ובלתי משתנה? אך אולי דווקא אם נעז לקבל את הידיעה ש"האני" שלנו, כמו הסביבה שלנו, משתנה כל העת, יהיה לנו קל יותר
להסתגל ולקבל שינויים? עיצוב מי שאנחנו מותנה במורשת הפסיכולוגית והגנטית של הורינו,
של הוריהם ושל אין סוף דורות קודמים להם. בשרשרת הזו קשה מאוד לומר בדייקנות איפה מתחילה הזהות הייחודית שלנו ואיפה היא נגמרת? יש הרואים ב ֶגנים את ה"אני" האמיתי שלנו. אך המחקר המדעי מגלה שהגנים שלנו נמצאים בתהליך שינוי מתמיד, והם מתעצבים ומושפעים
על ידי הסביבה החברתית, האישית והפיזית שלנו. סיבה נוספת לשימור אשליית ה"אני" הבלתי משתנה, היא הרצון שלנו
שכך יראו אותנו האנשים איתם אנו באים במגע. אך גם אם הצגה זו משכנעת אחרים, לא פעם אנו מרגישים שאנו לא באמת יודעים מי אנחנו באופן אמיתי, אישי ואינטימי, ושהאנשים סביבנו מכירים רק את "המופע" החיצוני שלנו. גם אם היינו מציגים באופן כן את "האני" שלנו לסובבים אותנו, האם יש בכלל "אני" כזה קבוע, שאינו משתנה בכל
הנסיבות והשינויים במהלך חיינו? כדי להדגים את הסוגיות שהעליתי עד כה, אבחן את הביוגרפיה שלי.
לאחר הלידה גדלתי בבית התינוקות של הקיבוץ ולאחר-מכן עברתי לגן עם קבוצת הגיל שלי. משם עברנו לבית הילדים ומשם לביה"ס היסודי. כל השנים האלה ביליתי באותה קבוצה חינוכית, אהבתי את הקבוצה, הסתדרתי בה היטב ונחשבתי לילד מקובל ומוביל חברתית. ומכך עולה השאלה איזה מין "אני" הייתי ומה היו התכונות שאפיינו אותי כילד, שאיפשרו לי להתמודד עם החיים בבית-הילדים ולמצוא את מקומי
בקבוצת הילדים? לאחר מכן עברנו למוסד החינוכי "גלבוע", לקבוצה חינוכית מעורבת
עם עוד ילדי קיבוצים מהעמק. במוסד החינוכי התמודדתי עם היותי נער מתבגר, עם הלימודים ועם הפעילות של תנועת הנוער. כלומר,
150
