Page 172 - Demo
P. 172
פרק שישי: פסיכולוגיה וחברה
המין האנושי - האם הוא רע או טוב מיסודו? על הדילמה בין הובס לרוסו, כפי שעולה מהספר ״המין האנושי: היסטוריה של תקווה״ מאת רוטחר ברחמן
השאלה העולה היא מי צודק בתיאור הטבע האנושי - רוסו או הובס? - ומתוך אפיונו של אותו הטבע, מהו המשטר הדרוש לתמיכה בחיים טובים יותר, ניהולם והגנה עליהם? (הובס 1588-1679, רוסו 1712-1778).
הובס הוא פסימיסט. הוא מאמין ברשעותו של האדם ובכך שכל אחד מאיתנו דואג רק לאינטרסים שלו עצמו. לדעתו, רק כללים אזרחיים נוקשים יכולים להצילנו מלחזור לטבע ולכן צריך שליט חזק שיכפה
כללים ברורים ומחייבים, אחרת תהיה כאן מלחמת הכול בכול. ואילו רוסו מאמין בטבעו הטוב של האדם ובכך שרק הציביליזציה היא אשר ממיטה עלינו אסון. לדעתו עלינו לחזור לטבע ולחיים פשוטים
ומשותפים וללא רכוש פרטי. כאן נשאלת השאלה: האם יש לאדם אופי וטבע קבועים בכל הנסיבות,
בכל הקבוצות והלאומים השונים ובמהלך תקופות היסטוריות שונות? על פי השקפתו של פרויד, התרבות היא זו שמאלצת את האדם להתגבר על סיפוקם של יצריו -המיניים והאחרים - ולא לתת להם דרור, אלא רק סובלימציה. לדעתו, אם הכללים החברתיים והתרבותיים של הציביליזציה
לא היו קיימים, היינו כנראה חברה של בעלי חיים הולכים על שתיים. הספר שלפנינו מנסה לשכנענו שיצר לב האדם טוב מנעוריו. הוא מראה כי בשורה של אסונות טבע ומלחמות מתגלות תמיד התכונות האנושיות של עזרה הדדית, תמיכה והתגייסות אנושית ללא חשבון
וללא שיקול אגואיסטי. לדעת רוטחר בספרו זה, רק התקשורת, המשטר הסוּפר-קפיטליסטי,
תועמלנים ופוליטיקאים, תורמים בתעמולתם לכך שדווקא תכונותיו הרעות והבלתי אנושיות של האדם יקבלו פרסום יתר וחיזוק, כאילו הן-הן תכונותיו היסודיות, למרות שכאמור, אין הדבר כך כלל.
לסיכום: לדעתי האופי של רוכבי הסוסים של ג׳ינגיס חאן אינו זהה לאופי של גדולי הפילוסופיים היוונים, והאופי של שבטים אפריקאים פרימיטיבים בג’ונגלים אינו זהה לאופי של השבטים האירופאים יורדי
172
