Page 226 - Demo
P. 226
אחרית דבר
אחרית דבר פוליטית
נכשלתי, ידידיי נכתב בתאריך 8.11.2015 (פורסם גם במדור המכתבים בעיתון הארץ)
כל חיי הבוגרים לא החמצתי אף הזדמנות להיאבק על שינוי המציאות בכיוון של השלום שהאמנתי בו. השתתפתי בהפגנות, בעצרות, בבמות דיון וביוזמות שונות ומשונות, שקצרה היריעה מלפרט.
בעודי חייל באחד המוצבים בתעלה, בתקופת מלחמת ההתשה, בזמן הקשה שבו נאסרו לפרסום בעיתונות תמונות של החיילים ההרוגים כדי לא לפגוע במורל העם, באתי לחופשה יחידה, בתוך שירות שנמשך יותר מחודשיים. כשהגעתי מסיני לארץ, הלכתי להפגנה למען השלום בתל אביב. כבר אז נרדפנו על-ידי קבוצות ימין, שאנשיהן, שהיו מצוידים בשרשראות, רדפו אחרינו בחוצות העיר וצעקו "בוגדים! רדו לתעלה!". צריך להודות על האמת, אין יותר סיכוי ותקווה שדרך השלום תתגשם
ותהפוך למציאות. לכן החלטתי להפסיק להיאבק, ולהכיר במציאות שקיימת פה הלכה
למעשה, להכיר בכך שאין סיכוי כלשהו שאמונתי בשלום תתגשם כאן. בחירה זאת באי עשייה אינה משחררת אותי מאחריות ומשותפות למציאות הזאת, גם אם אני פסיבי. בעצם אי המאבק לשינוי המציאות, אני שותף למה שהשלטון והציבור בארץ יוצרים ומחוללים – מציאות
של כיבוש וגזענות עם סימני פשיזציה. אף שחיי האישיים בנווה שלום מגשימים את אמונותיי ואת השקפת
עולמי, אינני יכול להשפיע על המהלך המנצח של המציאות המקצינה בארץ. ברור לי שאין יותר סיכוי שנווה שלום תהיה רלבנטית, משפיעה, מקרינה ונותנת דוגמא למציאות אפשרית אחרת. וכפי שסיכמה כֹּ ֶת ֶבת
ערוץ 2 בכתבתה על היישוב – "אנו בועה"! לפיכך, ברור לי מעל לכל ספק, שעל אף חיינו הנוחים, אנו נמצאים
על סיפונה של ספינת שעשועים טובעת, וזאת, על אף אזהרותינו בפני הגורל הצפוי מראש - שהוא אינו "גורל משמים". משום כך, לא נשאר לנו אלא להציל את עצמנו ואת משפחותינו ולחתור בסירת הצלה לחוף
226
