Page 317 - zman
P. 317
הזמן שחלף בינתיים | 317
יחד התעופפנו ויחד נחתנו אל האדמה ,אל מיטתו ,חדרו ,העולם
הזה ,החיים האלו.
ועדיין היינו רק קורט ואני.
כן ,זה היה מדהים.
בזמן שהרגשתי את נשימתו נעשית סדירה על צווארי התחוור לי
שחוץ מלנשק אותו בחזרה ,להתפתל הרבה ,לגנוח ,להיאחז בו ולגעת
בו פה ושם ,הוא נתן לי הכול ואני לא נתתי דבר בתמורה.
"אני רק נאחזתי בך ",לחשתי.
"מה?" הוא מלמל על צווארי.
שמתי לב שאצבעותיי אחזו עדיין בחוזקה בשיערו וזה כנראה לא
היה ממש נעים אז שחררתי מייד ופתאום התביישתי.
"קאדי?"
הפניתי אליו את מבטי וראיתי שהרים את ראשו והוא מביט בי.
ונשמעתי נבוכה ממש כמו שהרגשתי כשאמרתי" ,אני רק נאחזתי
בך .אתה עשית את כל העבודה .נתת לי את כל זה ואני לא נתתי לך
שום דבר".
הוא הביט בי.
ואז פרץ בצחוק.
בהיתי בו.
ואז נעצתי בו מבט זועם.
ולבסוף הדפתי את כתפיו כדי להיחלץ מתחתיו כי באמת ...כמה
מביך!
הוא שחרר את אחיזתו באחורי הברך שלי ,כדי להצמיד את האמה
שלו למיטה ולא להישען עליי בכל כובד גופו ואז כרך זרוע סביב
מותניי ולא נתן לי לזוז.
״לא ,לא ,את לא בורחת לי הפעם,״ הוא מלמל .הבטתי באפו,
בכתפו ,בתקרה.
"קאדי ",קרא.
"אני לא בכושר ",ציינתי .הגוף שלו החל שוב לרעוד.
זה היה ממש נחמד.
הייתי עדיין נבוכה.
"קאדי ",קרא שוב.
