Page 57 - מוינינגר ועד אורנן-יוסי גלבוע 2023
P. 57
מבוא
הדמוקרטיה המודרנית הרחיבה את בסיסה והודות לסדרות מאבקים כללה, לא רק גברים (לבנים) בעלי רכוש, אלא גם נשים, בני גזעים ודתות שונות, מתפיסה הרואה כריבון את כלל האזרחים בתחומה הטריטוריאלי של המדינה, ללא כל הבדל מין, גזע, דת או מוצא. התפיסה הפורמלית של הדמוקרטיה מושתת על בחירות החופנות זכות הצבעה כללית, ללא הבדל לכלל האזרחים, הנבדלים מהתושבים, לא במגוון זכויות, אלא רק בזכות ההצבעה לפרלמנט או למוסדות הלאומיים. הדמוקרטיה בלבושה הפורמלי התקבעה הן במוסדות הציונים : הקונגרסים, והן במוסדות הישוב העברי - אסיפת הנבחרים. אך היו גם בעיות יסוד מבחינת יישום הדמוקרטיה הליברלית המערבית, שעד כה לא התקבלה בישראל, הן בשל העירוב של תפיסת הלאום עם הדת, והן בשל אי ההפרדה בין מוסדות הדת למוסדות המדינה, והכפפת חוקי האישות של האזרחים לשלטון כוהני הדת. במאמר זה אעמוד על הבסיס הנורמטיבי של כל דמוקרטיה באשר היא: האזרחים, ומכאן על אזרחותם על פי חוק, וזאת אעשה ביחס למדינת ישראל, שהכרזת הקמתה מיום 14 במאי 1948 מעוגנת בהחלטת האו"ם מס' 181 מיום 29 בנובמבר 1947, הנסבה על הקמת שתי מדינות דמוקרטיות תחוקתיות, אחת המזוהה כ"יהודית" והשנייה כ"ערבית", (הגם משטרם הכלכלי המשותף, כמו גם הוצאת ירושלים המבונאמת מתחומן ועיצובה כישות עצמאית). במדינה היהודית הדמוקרטית, שהייתה אמורה לקום, הייתה האוכלוסייה הערבית כ-45% מסך תושביה, בעוד שהמדינה האמורה להיות ערבית דמוקרטית, הייתה כמעט חסרת אוכלוסייה יהודית. ביחס לתנאי הפתיחה הללו של חזון תחוקתי דמוקרטי הנפגש במציאות דמוגרפית, מצאתי לנכון לעמוד על משמעות האזרחות וחוק האזרחות בישראל, וזאת גם נוכח תוצאות מלחמת 1948- מחד, ולאור אי חקיקת חוקה- מאידך. מפליא הדבר שהספרות המשפטית התחוקתית אינה מעלה תמיהות על קיומו של פער של מספר שנים בין מועד הבחירות לאסיפה המכוננת לקבלת חוק אזרחות, שהרי האסיפה המכוננת הייתה אמורה לחבר חוקה האמורה להתייחס לזכויות האזרחים, חובותיהם (כמו גם לזהות המדינה ולמוסדותיה), והבחירות אליה היו ב-25 בינואר 1949, בעוד שחוק האזרחות התקבל רק ב- 8 באפריל 1952. אז כיצד הופכים להיות אזרחים במדינה שכזו? מאז הקמתה ועד לחקיקת חוק האזרחות?
זאת ועוד, בין התקבלות חוק האזרחות לבחירות לאותה אסיפה מכוננת התקיימו גם הבחירות לכנסת השנייה, שהיו ב-30 ביולי 1951! סוגיה נוספת, שהינה חלק ממציאות פוליטית זו, מהווה העובדה ,שבבחירות לאסיפה המכוננת הצביעו גם ערבי ישראל, שהיו תחת הממשל הצבאי ,(שהוקם ב-31 באוקטובר 1948), שהיו פוליטית אוכלוסיית אויב עד לא מזמן, כשחלק ניכר מהם מצוי באותם "שטחים כבושים" , שהיו אמורים להיות חלק מטריטוריית המדינה הערבית הדמוקרטית,(שלצד המדינה היהודית), שכידוע לא קמה ושטחה נחלק בין ישראל לירדן. במאמר אעמוד על הויכוח על: זכות ההצבעה לאסיפה המכוננת: תהליך חקיקת חוק האזרחות, - יחסו לחוק השבות, שנחקק גם הוא באותה תקופה, ועל הביקורת על חקיקתו, שדומה שגם היא נעלמה מדפי ההיסטוריה התחוקתית ,הן של המשפט התחוקתי והן של מדע המדינה בהתייחסותם
57
