Page 87 - מוינינגר ועד אורנן-יוסי גלבוע 2023

בדעת הקהל האזורית והבינלאומית, בעצם היחלצותה לעזרתו של הקומץ הנלחם על נפשו.”303 יחסו אל הנוצרים בא לידי ביטוי גם במאמרו “כוכב בית לחם”304, בו קרא להקמתה של מועצה לבנונית ישראלית לידידות ולפיתוח שבין היתר תעסוק בעליית לבנונים נוצרים למקומות קדושים לנוצרים. אמיר מתח ביקורת חריפה על נסיגת צה”ל מלבנון במאי 2000 ולשם כך כתב את הספר השחור. כך כתב באחד ממאמריו הנחרצים על הנסיגה: “הפינוי הבהול של ליל 22 במאי כלל גם כזכור את עקירתם של אנשי צד”ל עם משפחותיהם מאדמתם. ימים ספורים קודם לכן, כמו לצורך הרדמה והטעיה, הספיק צה”ל לחנוך ליד אדמת הרצועה, ליד קליעה, אנדרטת ענק לחללי צד”ל... אנשי חיזבאללה לא איחרו לפוצץ את האנדרטה מיד לאחר שנכנסו עליזי ניצחון ל’שטח המשוחרר’. אבן על אבן לא השאירו ממנה. בכך חגגו את ניצחונם על צה”ל ועל ‘הבוגדים’ בעלי בריתו. שלא כישראלים, מיטיבים הללו להעריך את חשיבותם של סמלים במהלכה של מערכת שהיא ערכית ופסיכולוגית לא פחות משהיא צבאית ומדינית... במלחמת הגרילה הממושכת בין ארגון ההתנגדות השיעי למדינת ישראל שידרה זו האחרונה, על מכונה הצבאית האדירה והמגושמת ועל ‘החזית הפנימית’ שלה המנוכרת והאנרכית, יותר ויותר רפיון ידיים ורוח מול 600 לוחמי חיזבאללה קלי תנועה, הממושמעים והנלהבים. לא בכדי לעג השיח נסראללה... לרפיסותה של החברה הישראלית, אותה המשיל כזכור ל’קורי עכביש’... חלילה לנו מלהתעלם מן העבודה שהדימוי שמקרינה ישראל בסביבתה הגיאופוליטית (ולא בה בלבד) הוא דימוי של כוח כושל, מתפורר ודועך, זה כעשרים וחמש שנים הוא חי במזל של נסיגה מתמדת... במזרח התיכון... יש לו לדימוי החיצוני השפעה מרחיקת לכת על הערכת כוחו של בעל הדימוי, וברבות הימים גם על הערכתו העצמית ועוז רוחו. במידה לא מועטה, ההסתאבות המואצת של הממסד הפוליטי הישראלי (הדברים נכתבו לפני כ־20 שנה! – י”ב) היא חלק מן התהליך הזה. הוא הדין בניכור ובזלזול המודגש שנוהגת החברה הישראלית בחוקי המדינה... הוא הדין ב’פלשתיניזציה’ הגוברת של דוברי הערבית שבה, המלחכת אפילו את מרכז הכובד של דובר העברית במדינה... אמנם כן, בסביבה הגיאופוליטית, התרבותית, והאנושית שלנו, שמבטיה נשואות אלינו ועוקבים אחרינו בלי הרף, נודעת חשיבות מרכזית לכבוד על כל גילוייו... אילו הייתה הבנה זו מדריכה את צעדיה גם בליל ה־22 במאי, ליל היציאה החד צדדית על כל ביזיונותיה, לא היו חילי צה”ל נוחלים חרפה בצאתם משם כגנבים בלילה, המניחים את כבודם וציודם ומכמניהם שלל לרודפיהם.”305 אמיר סבר שעל הנסיגה היה להתנהל בדרך אחרת לגמרי – “לעין השמש , בצהרי היום, לקול שירה, בליווי תזמורות צבא וסיקור תקשורתי”, כולל קליטת כל אנשי צד”ל שירצו ובני משפחותיהם וקליטת אנשי צד”ל שירו בכך במערך הקבע של צה”ל. יש לזכור כי הגרסה הרשמית של צה”ל תלתה את היציאה המהירה דווקא בשבירת כוח ההתנגדות של צד”ל. יוזמתו הציבורית האחרונה של אמיר הייתה הקמת תחנת רדיו בשם “קול המזרח מירושלים” (או “אל ג’זירה ישראלית”), בינואר־פברואר 2007. מטרת התחנה הייתה “לבטא את הקול השפוי האמיתי של המזרח, להידרש לבעיות האזור, מצוקותיו ותחלואיו ולהציגן בצורה אובייקטיבית ומושכלת כל האפשר... ‘קול המזרח בירושלים’ ילחם בזרמים החשוכים הדוגלים באסלאם ג’יהדיסטי ופוסלים כל יסוד של רוחב דעת ופייסנות באסלאם, ויוקיע מגמות תוקפניות ריאקציוניות החותרות לדה לגיטימציה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית. בד בבד עם כך ישקוד לתת מבע ועידוד לקולות של
303 ארכיון אמיר, הספרייה הלאומית. 304 מעריב 21.12.1982 590 למי, למי יש פחות כבוד?״ מקור ראשון.
87