Page 85 - מוינינגר ועד אורנן-יוסי גלבוע 2023

“ניסוחן של השאלות מלמד שבתחום התרבות והחינוך אתם ‘צופים’ שתתגבר המגמה לתת ‘פירוש דתי לערכים הלאומיים’ ולצמצם את היקפה של ‘תרבות העולם’ בתוכניות הלימודים.” לפיכך הוא קובע: “הסתכלות רגועה ומפוכחת בנתונים הפוליטיים לעלייתה ולתפקודה של ממשלה החדשה על המרכיב הדתי פוליטי בתוכה, יש בה להביא למסקנה שמאזן הלחצים והלחצים שכנגד, ביו בפועל ובין בכוח, קרוב לוודאי שיביא לא לחיזוקה אלא דווקא למיתונה של המגמה שהחריפה והלכה בתמידות בתקופת שלטונה של מפא”י לגלגוליה.” (שם) (“המגמה” היא מתן פירוש דתי לערכים הלאומיים וצמצום היקפה של תרבות העולם בתוכנית הלימודים – י”ב). בהמשך המאמר מגדיר אמיר את מה שמכונה “ערכים לאומיים” כ”מזיגה מימית, מביכה ודלוחה של דת ולאום, מסורת ‘אתנית’ עדתית וערכי מולדת, מזיגה שמעצם מהותה היא מאפשרת (או אף מחייבת) פרשנות דתית לערכים הלאומיים.” (שם) במאמרו “אנחנו ו’הם’” מבחין אמיר בין “האומה העברית” (אנחנו) ובין “הם” – “אלה הם היהודים, הפזורה היהודית העולמית, היהדות. או ‘הגולה’...” “היהדות היא חטיבה חברתית היסטורית שיש בה כוח חיות מרובה ועל פי דרכה הגיעה להישגים נכבדים בתחומי המוסר, הרוח והמחשבה. והיא חטיבה שלמה לעצמה וזהה עם עצמה, אבל מעיקרה לא הייתה זהה עם ארץ מן הארצות ולא עם לשון מן הלשונות, ומעצם אין היא בבחינת הוויה לאומית. היהדות אינה אומה כל עיקר. היהדות היא עדה דתית, עדה בין ארצית, על טריטוריאלית, על לשונית, על מדינית.” 299 ברוח דומה החתים עוזי אורנן, החל מראשית שנות ה־80, על עצומה שבה מצהירים החותמים שהם בני הלאום ה”ישראלי” – כשם המדינה – ומבקשים ממוסדות המדינה להכיר בבחירתם זו, בין שהם משתייכים לעדה היהודית, הערבית, הדרוזית או אחרת. מטבע הדברים פנה אורנן בין השאר לידידו ושותפו לדרך, אהרן אמיר, בבקשה להצטרף למהלך. אמיר השיב: “לנוסח העצומה המוצע לתמיכה לחתימה, מטעם ‘הוועד לחיזוק התודעה הישראלית’ (שוב כמובן ‘תודעה’ ו’ישראלית’)... (אחד השמות הקודמים של יוזמת “אני ישראלי” – י”ב) אבל אני שואל, קודם כל, בלי קשר לתוכן העצומה וענינה, איפה תמצא אדם רציני שמוכן להתייחסות פוליטית או אפילו רעיונית־לוחמנית, למשהו שעסקו ב’תודעה’?! ואם תמצא בכל זאת אדם רציני כזה, היכן תמצא אדם לא רציני לצורך זה, וברגע שמדובר על מספר כלשהוא של אנשים ממילא ה’לא רציניים’ דרושים יותר מזולתם... מי שבא מצד אחד, להחתים אנשים על הצהרה שהם ‘שייכים ללאום’ זה או אחר, במציאות הציבורית והרוחנית יהיה כמי שבא... לבלבל את המוח בסיסמה ‘דבר עברית והבראת’. ומי שמניח כי החותם על עצומות, ואפילו המשכיל, היודע מה זה מילאט (כמוזכר בשורה 6 של נוסח העצומה)... כאילו אינו יודע עוד לא היכן ולא מתי הוא חי. אולי יודעת זאת כיום קבוצה מסוימת בקרית שמונה, לאחר שקיבלה הסבר אינטנסיבי מתאים (הכוונה לבני זוג שהקימו תא כנעני בקריית שמונה ובקיבוץ גונן – י”ב), אך השימוש במונח כזה בהקשר הזה יוכל למצוא לו חיזוק רק כאמצעי המחשה לחיזוק האינדוקטרינציה של הבנים והבנות הנלבבים של אותה קבוצה.” מכאן מסקנת אמיר: “אך גילי והמטען שאני נושא על גבי אינם מניחים לי עוד להיחלץ לפעולה המתיימרת לעשות שירות פוליטי מסוים ומראש היא דנה עצמה לעקרות פוליטית.”300 אמיר לא הצטרף אפוא ליוזמתו של אורנן ולא לעתירה שהוגשה בעקבותיה מטעם עמותת “אני ישראלי”, אך הקפיד תמיד להבחין בין “יהודי” ובין “עברי”. הוא אמנם ביכר “עברי” על פני “ישראלי”, אך כתב
299 ואני בשלי, עיונים ותגובות 1944-1996, ארץ זהות לשון ספר שלח, עמ’ 75. 300 ארכיון אמיר, מכתב מיום 1984 30.8 גנזים 352/1054614/352
85