Page 31 - 1943 הילל קוק

זאת, ביקש מהרב סטיבן וייז להופיע כעד. כאשר הילל פעל לשכנע חברי קונגרס וסנטורים להתקדם עם ההחלטה להציל את שרידי יהדות אירופה, הוא בחר במכוון שלא להזכיר את פלשתינה בהחלטה. לא מפני שפלשתינה לא מילאה תפקיד חשוב מאוד בחייו הפוליטיים, או שהוא זנח את הציונות לפתע. הוא קיבל החלטה זאת מאחר שבכל פעם שהמילה "פלשתינה" נזכרה בהצעה להציל יהודים, ההצעה נועדה לכישלון. ואז, רב רפורמי זה, סטיבן וייס, ברגע לא נבון במיוחד, הופיע לדיון כדי להביע את אי נכונותו לתמוך בהחלטת ההצלה כי "פלשתינה" לא נזכרה בה. איני רוצה לנתח את גישת הציונות, ולמרות הצהרות פומביות של נושאי משרות ציונים, חבריו ותומכיו של הילל בסנאט, בפרט סנטור אלברט תומס ממדינת יוטה, הצליחו להעביר החלטה בוועדת יחסי החוץ של הסנאט, והם היו מוכנים להציג אותה בפני הסנאט כולו.
היסטוריונים רבים עסקו בתקופה זאת ובמה שקרה בעקבות הוויכוחים בגבעת הקפיטול בסוף שנת 1943, ובסופו של דבר עם הקמת "מועצת פליטי המלחמה" בראשית 1944. שווה להזכיר שלפני ובמהלך הדיון, הילל פיתח יחסים קרובים מאוד עם אחד מעורכי הדין שעבדו במשרד מזכיר האוצר. שמו היה ג'ושיה דיבויס, הבן. דיבויס היה מעורב מאוד בשכנוע מזכיר האוצר, הנרי מורגנתאו, לדרוש מרוזבלט שיפעל להצלת יהודים. מדובר כאן בהתפתחות נוספת חשובה למדי: מזכיר האוצר, הנרי מורגנתאו, שהיה חבר אישי של רוזבלט, קיבל במשרדו מכתב שחשף את המאמצים ואת המכשולים שהערימה מחלקת המדינה כדי להפריע ולמנוע את הצלת יהודי אירופה על ידי ממשלת ארה"ב. כתוצאה מהלחץ שגבר במקומות שונים – בקונגרס, במשרד
האוצר, בדעת הקהל – הנשיא הכריז על הקמת מועצת פליטי המלחמה ב-22 בינואר, 1944.
בשנת 1943, הילל היה עסוק בכמה דברים נוספים, הראשון בהם היה שיגורו של אריה בן אליעזר לפלשתינה במאמץ להחיות את האצ"ל ולארגן אותו מחדש, מה שהסתיים בהפיכת מנחם בגין למנהיג. בדיעבד הילל סיכם את פעולתו כאחת הנוראות בחייו. כפי שהתברר מאוחר יותר, לא היו לבגין מושג או הבנה או כבוד לעבודה המדינית שעשה הילל בארה"ב. באותה שנה הילל פעל גם להיפטר מהלחץ שהפעילו עליו ארגונים ציוניים ויהודיים אחרים. מסיבה זאת הוא שלח את בן עמי ואת הדני להתגייס לצבא האמריקני. בחזרתם מהמלחמה הם השתתפו במשימות
אחרות הקשורות לפלשתינה ומקומות אחרים מאחר שבתוך כך הם זכו באזרחות אמריקנית.
אמשיך עכשיו לדון בארבעה היבטים קריטיים נוספים של הסיפור. אחד עלה לדיון בסוף שנת 1943, השני התרחש בסוף 1943 ובהתחלת 1944, השלישי התרחש בשדרת ברודווי בניו יורק בשנת 1946, והאחרון קרה ב-1948.
בעודו עסוק בסוגיית יהודי אירופה הילל חשב גם על עתיד המעמד המדיני של היהודים. למן ראשית המלחמה היה ברור לו שהיהודים שנלכדו בציפורני הנאצים איבדו את מעמדם האזרחי מדיני, וכך הפכו לקורבנות המשטר שרצה במותם. החלטתו לפעול בנושא מעמדם המדיני של יהודי אירופה התקבלה אחרי ההודעה על הקמת מועצת פליטי המלחמה ב-22 בינואר, 1944. הקמת המועצה היתה במידה רבה פרי מאמציו של הילל בוושינגטון בשנת 1943, אבל פעילותה היתה אסון, כי הסוגיה לא היתה פליטים. על ממשלת ארה"ב היה להצהיר ברורות שבכוונתה להציל יהודים, אבל זה לא קרה. בחירת הממשל במונח "פליטים" חמקה מאמירה שהמועצה
29