Page 83 - 1943 הילל קוק
P. 83
את המידע על תוכנית ההשמדה הגרמנית. בתשובה לאחת משאלותיו של מרגלית, ריגנר מצוטט כאומר: "אין תגובה, אני לא מאשר, ואני לא מכחיש" שום מידע על זהות המודיע הגרמני. נראה לי מוזר שאחרי שנים רבות כל כך שבהם הסתיר את שם המודיע, ריגנר ממשיך לסרב לגלות את שמו. סירוב חסר טעם זה חיזק את אמונתי שריגנר פשוט לא ידע את התשובה לשאלה זאת מאחר שלא הוא היה האיש שפגש את המודיע. פקפקתי ברצינות ביושרו של ריגנר ובאישיותו, וחשדותיי אושרו מאוחר יותר כאשר פגשתי אישה ששמה ססיליה צימרמן, שהיתה מזכירתו של אברהם זילברשהיים, שיסד את RELICO, הוועד לעזרת אוכלוסיות יהודיות שנפגעו במלחמה. בהתחלה הוא פעל עם ריגנר במסגרת הקונגרס היהודי העולמי, אבל מחמת מחלוקת ביניהם על מדיניות, זילברשהיים נאלץ לעזוב. לדברי צימרמן, ריגנר לא היה אמיץ דיו להפגין גמישות
בהצלת יהודים בשיטות יצירתיות, חוקיות או בלתי חוקיות.
מבחינתי, הבעיה השנייה וקשה יותר בספרו של ויימן היתה שאלת הפצצת אושוויץ; תמכתי בתוקף בטיעונו על הצורך וההיתכנות של הפצצת מחנה המוות; הנקודה האחת שבה פקפקתי היתה מתי אושוויץ ומכונת המוות שבה התגלו ופורסמו בעולם החופשי. בניגוד לטענת ויימן שהמידע כולו נודע רק ביוני 1944, אני חושב, וכמעט בטוח, שמיד כשמכונת המוות החלה לתפקד בראשית 1942, פרטים כלליים על מקום זה ועל הנעשה בו נמסרו לעולם במגוון אופנים והשתקפו בדיווחי חדשות שהתפרסמו באותה עת. איני מסכים כלל עם הטיעון האבסורדי שהוצג בספר נגד הפצצת אושוויץ שיצא לאור בשנת 2000 בחסות מוזיאון השואה האמריקני.84 תכופות אני מתפלא על כך שילדי ישראל מובאים לאתר זה להשלמת השכלתם ולהבנת השואה. מה הם אמורים ללמוד באושוויץ? לדעתי, זהו מקום מקולל ואסור לאיש לבוא בשעריו שוב. מצבת זיכרון היא דבר אחד, אבל אתר תיירותי? איני מסוגל להבין איך יהודים בני זמננו, אחרי
השואה, כיצד הם מסוגלים להיות תיירים באושוויץ.
בשלהי שנות השבעים עבדתי במשרדם של שמואל מרלין ופיטר ברגסון (הילל קוק), השניים שעבדו יומם ולילה בשנת 1943 במשימת הצלת יהדות אירופה. עבודתם הצליחה במידה מסוימת כאשר בינואר 1944, הנשיא רוזבלט הקים את מועצת פליטי המלחמה.85 שוחחתי איתם על אושוויץ והעליתי אפשרות שאני אחפש בארכיון המשרד לשירותים אסטרטגיים לברר איזה סוג מידע הגיע לשירותי המודיעין האמריקניים על מכונת ההרג. שמואל מרלין התקשר אל חברו פול דוייר, עו"ד אמריקני נודע ואחד מתומכיו בשנות הארבעים. בעזרת דוייר קיבלנו את האישור הנחוץ, ובהמשך ביליתי שבוע בבסיס הצבא קרלייל בפנסילבניה בבחינת מסמכי ביל דונובן. לא מצאתי כמעט מסרים מאירופה בנוגע לאושוויץ, אבל כן מצאתי שני מסמכים בעלי עניין מיוחד. האחד היה "סקר ההפצצות האסטרטגיות של ארה"ב" מ-25 באוגוסט 1945,
שבמפות שבו משנת 1943 אושוויץ צוינה כמפעל ליצור דלק מתנול. מצאתי גם מסמך מ-23 ביוני, 1945 "מזכר מידע לראשי המטות המשולבים, נושא: מבצעי המשרד לשירותים אסטרטגיים
84 Michael J. Neufeld and Michael Berenbaum, eds, The Bombing of Auschwitz: Should the Allies have Attempted It? (New York: St. Martin’s Press, 2000)..
85 ראה, מאמרי:
81
“Political Action vs. Personal Relations” in Midstream (April 1981)..
