Page 103 - על סיפורים ואנשים 4.8.23
P. 103
54 מחשבות על מודעות
לספריית המבוגרים נכנסו שלושה ילדים בגילאי 4,5. אם מתבוננים היטב אפשר להבחין שאחד מהם היה קצת יותר גדול. לפחות בגובה. בעצם, הוא היה כנראה האבא. השלושה צעדו פנימה בקולי קולות. הילדים רבו, צעקו ודחפו זה את זה. הילד הגדול היה מרוכז בנייד ולפתע גילה מישהי מוכרת והתנפל עליה בשמחה רעשנית. הילדים המשיכו להקים מהומה, והוא בשלו, עומד סמוך לדלפק ההשאלות ומנהל שיחה קולנית ועירה עם המכרה, בחוסר מודעות משווע למתרחש סביבו. ובהמשך לאותו עניין, באחד הימים מצלצל הטלפון, על הקו קורא שקיבל הודעת סמס מהספרייה על איחור בהחזרת הספרים. אני בודקת במחשב ועונה, "נכון, אתה מאחר בשנה בהחזרת הספרים". הוא (בקול בטוח ושלו), "תוכלי לומר לי את שמותיהם?" אני מונה בפניו את רשימת הספרים. הוא "שניים מהם אני יודע, את השלישי אשתדל למצוא." זהו. לא סליחה, לא התנצלות על האיחור. אף לא מילימטר של תחושת אשם, אולי משהו פה לא בסדר... בכל זאת, אנחנו מדברים על איחור של שנה... בספרייה יש מספר לא מבוטל של ספרים שעוסקים בנושא מודעות. בעולמנו יש הצפה של מידע מגוון בנושא, וכיצד לפתח ולטפח מודעות. כאדם המתעניין בנושא, אחרי פגישות כאלו אני שואלת עצמי לא פעם – למה? מודעות לשם מה? האם לכך כיוונו רבותינו כשאמרו – "מרבה דעת מרבה מכאוב", שכן אם להיות מודע פירושו להרגיש לפעמים גם לא בסדר, לחוש אשם, להודות על טעות ובקיצור לסבול...לא עדיף להיות כמותם? והאם באמת כל כך טוב להם לאנשים האלה...?
103
