Page 102 - על סיפורים ואנשים 4.8.23
P. 102
53 כמה מלים על אמות מידה
בימים הרי גורל של התחסנות וחסינות, ברצוני לספר סיפור קטן על מ. אחת מבין מתנדבים רבים ומסורים שפוקדים אותנו ומהווים עמוד תמך למפעל הגדול הזה שנקרא ספרייה. על מנת לשמור על אנונימיות, אציין רק שמ. היא בחורה צעירה, אמא לילדים קטנים והיא במקור לא מהארץ. היא מתייצבת אצלנו כמעט מדי שבוע ובאדיקות רבה עוטפת ספרים. באחת ההזדמנויות שאלתי אותה במה עוד היא עוסקת, ותשובתה הייתה, שבשעות הבוקר היא עובדת עבודה פיזית במקום בו היא בעיקר מסדרת ומעבירה ארגזים. בשעות הצהריים היא מקבלת את הילדים החוזרים מהמוסדות ומקדישה להם זמן איכות, ואחרי הצהריים היא עסוקה בכתיבת כתוביות לסרטים דוקומנטרים. לשאלתי, איך היא מוצאת זמן גם להתנדב ענתה, שזה המקום בו היא נרגעת ונחה. היום היא הגיעה כדרכה וביקשה לדבר איתי. "אני רוצה לדעת אם זה בסדר מבחינתכם שכאשר אני עוטפת ספרים אקשיב באוזניות לחומר שאני צריכה ללמוד ולשנן לקראת מבחן גדול שיש לי עוד כמה ימים." נכון, שכחתי לציין שהבחורה מוצאת גם זמן ללמוד לינגוויסטיקה באוניברסיטה. "ברור שאת יכולה" התפלאתי. "למה את בכלל שואלת אותי, את הרי מתנדבת ועושה הכול מרצונך הטוב, וודאי שאת יכולה לעשות מה שאת רוצה." כאן המקום לציין שאת עבודתה היא עושה בדרך כלל במחסן שבו על פי רוב אין איש. היאשובחזרהעלדבריה "חשובלילומרלךאתזה,משוםשאנילאנוהגת כך בדרך כלל, אבל הפעם יש לי עומס גדול של חומר וזמן קצר". היא עוד מוצאת לנכון להתנצל בפני. אמות מידה שמי ישורן במחוזותינו...
102
