Page 68 - על סיפורים ואנשים 4.8.23
P. 68
33 תחת טילים
קולות עולים ויורדים קרעו את האוויר ופילחו באכזריות את שגרת היום בספרייה. הסירנה ממוקמת על גג הבית ולא היה מקום לטעות. זה קורה באמת? אולי תרגיל? לא עברו מספר שניות והיה ברור לכולנו שזה הדבר האמיתי. בזריזות ובשקט מופתי החלו מבוגרים וילדים לזרום מכל פינות הספרייה לכיוון הממ"ד, חדרו של רענן ארכיונאי העיר, שביום יום מאכלס ארגזים ואת רענן עצמו, נמלא באנשים שנהרו ובאו גם מן הסביבה. הקירות כמו התגמשו ונמתחו ובאורח פלא היה בחדרון הקטן מקום לכולם. אנשים עמדו נרגשים, מחוברים לפלפונים, קולטים ומעבירים מסרים ומידע. מספר
דקות אחר כך זרמו כולם החוצה, גם הפעם בשקט ובצורה מסודרת. לפני יומיים חזרתי מביקור משפחתי בגרמניה. המקום, מונסטר, עיר קטנה לא רחוק מן הגבול ההולנדי. עיר טובלת בירק ומים, ציוצי ציפורים ממלאים את האוויר אבל הקול הדומיננטי השולט בה הוא קול השקט. קול עמוק ורגוע שאין לטעות בו. העיר אמידה וידועה באיכות החיים הטובה שלה. התושבים מתנהלים בנינוחות. שפת הגוף ובעיקר הבעות הפנים מלמדות על שובע ורוגע. שזופים, לבושים היטב גודשים את בתי הקפה בימי שמש ומה שמטריד אותם, אם יש כזה, הוא איזו מכונת קפה לקנות או אילו פרחים לשתול בגינה. הגשם ידאג לשאר והירוק על מאות גווניו ימשיך
לעורר קנאה במי שעיניו רגילות לראות הרבה צהוב. המעבר בין העולמות היה הפעם חד וחריף עבורי, יותר מתמיד. כשהתבוננתי בילדים הצעירים הנכנסים לממ"ד, דור שלא ידע את מלחמת המפרץ ובכל זאת מתנהל כמו מובן מאליו, לא יכולתי שלא לחשוב בכאב ובצער שהילדים שלנו באים לעולם עם ידע גנטי, לפיו האפשרות לנפילת טילים על ערים ראשיות וגדולות במאה ה-22 הוא ריאלי, והם יודעים באינסטינקט כיצד לנהוג. איזו עוד מדינה מערבית הייתה מסכימה לחיות בתנאים כאלה? התיתכן מתקפת טילים על פריז? לונדון? יש דבר כזה שנקרא לחיות. יש מקומות שזה מה שאנשים עושים. הם לא שורדים, הם חיים. קמים בבוקר לעוד יום שגרתי, לשגרה שגרתית יותר משכל שגרה יכולה להיות. השינוי שהתחולל בגרמניה במהלך 70 השנים מאותה מלחמה ששינתה
68
