Page 99 - על סיפורים ואנשים 4.8.23
P. 99
51 מביך...
במשך מספר חודשים חיכיתי לרגע שיצוץ בו המשהו המיוחד הזה - ששווה בלוג. והרגע הגיע. במהלך התקופה שאני יושבת מן העבר השני של השולחן למדתי לא מעט על הקוראים שלי. חלקם משתפים אותי באופן פעיל בחייהם הפרטיים, לפעמים בשמחות ולעיתים בצרות. על אחרים אני יודעת מתוך ציתות לא רצוני לשיחות טלפון שהם מנהלים בתוך הספרייה או בשיחות עם שכנים, ידידים ואחרים שמתנהלות על יד דלפק ההשאלות, אבל הפעם התוודעתי גם לחיי המין של קוראת, ומעשה שהיה כך היה: כפי שסיפרתי באחד הבלוגים הקודמים, אני זוכה לקבל בתוך הספרים הרבה הפתעות שמשמשות כסימניות לעת מצוא, תלוי כמובן במקום שבו נקרא הספר, אם זה במסעדה אני מקבלת מפית, בשירותים פיסת נייר טואלט וכן הלאה כיד הדמיון הטובה. באחד הימים התייצבה בפני אמא עם שני בני תשחורת, בהערכה גסה בני 8, 12. פתחתי את הספר שהחזירה כדי להעבירו בברקוד ומול עיני התגלתה עטיפה כסופה ריבועית בגודל של כ-4 סנטימטר מרובע, משהו חשוד קמעה... הראיתי לאמא, כשאני מציינת שזה כנראה שייך לה. היא חטפה את האלמנט החשוד מידי וניסתה להעלים אותו בתנועות של קוסם מתחיל כשהיא דוחפת אותו לכיס. הילדים כמובן מיד קלטו שמנסים להסתיר פה משהו. "...אמא, מה זה?" שניהם במקהלה..."זה שום דבר" ענתה בניסיון נואש להתחמק, אך ככל שהשתדלה והתפתלה לעשות מזה כלום ובעיקר לדחוף לעומק הכיס, ניסו הם למשוך ולגלות במה המדובר... "סתם אריזה של מסטיק" גמגמה, כשהיא מבצעת נסיגה מהירה מן הספרייה ופניה סמוקות כסלק... יש לי הרגשה שאותה כבר לא אראה אצלי, בוודאי לא בזמן הקרוב.
99
