Page 24 - סיפור סוללה א

ראינו את הקנה של התותח שלנו שנפגע ישירות מטיל אוויר-קרקע ,שנפל באלכסון מהטנק לקרקע. ראינו את הזחלילית שלנו מתפוצצת לחלוטין ואת המקלע 0.3 עף עשרות מטרים באוויר, וכמובן פגזים רבים שקצין חימוש לא מוכר כפה עלינו לפרוק מיידית (וזאת מחשש של נהגי התחמושת לשהות זמן רב מדי במקום המסוכן שבו שהינו), פגזים שהונחו בצורה מסוכנת באמצע העמדה. מעבר לכך במלחמה לא דילגנו אפילו פעם אחת – בדיעבד אולי זאת היתה טעות להכניס אותנו לעמדה המטווחת הזאת, אך בגלל נגישות העמדה לספקי התחמושת חייבו אותנו להיות דווקא שם. אחרי זמן מה, חצינו את הכביש והלכנו בחולות לכיוון אנשי הסוללה. חבר הגרעין, ראובן טרובין, זיהה את שלושתנו מתקרבים וחיבק אותי בעוצמה כל כך חזקה, שנפלנו והתגלגלנו בחולות. כנראה עד הרגע ההוא נחשבנו לנעדרים. הצטרפנו לשאר פליטי הסוללה אחרי שהמסול רון זלמנוב ז״ל והנפגעים הרבים כבר פונו לעורף, ולא נשארנו עם התמונות המזעזעות שבטח ליוו זמן רב את יתר אנשי הצוותים. אחרי מספר דקות, ראינו את גד עמיאל, הנח״לאי האמריקאי, מופיע פתאום בריא ושלם מהתופת של העמדה, מבוהל מאד – כנראה הוא חפר לעצמו מחפורת וחיכה עד סוף הפיצוצים. אני לא זוכר מתי בדיוק חזרנו לעמדה, אך כשחזרנו, מצאתי כמה דפים שרופים מהספר שקראתי במשאית בזמן ההתקפה.
אלה הזיכרונות שלי מהיום הארור שחווינו כולנו יחד.
24