Page 14 - קטלוג משא 1973

אמנות ומלחמה
“1973 – יומן משא” פרסה תשתית רחבה לדיון על יחסי הגומלין הבלתי נמנעים שבין ‘מדינה במלחמה’ לבין החברה והתרבות הישראלית בכלל ושפת האמנות הפלסטית בפרט. המפתח לבחירת האמנים ויצירותיהם לתערוכה היה עצם השתתפותם במלחמה. הייתה זו החלטה אוצרותית שנתנה, מצד אחד, חשיבות וקדימות לעוצמת חווית הלוחם בפועל כמרכיב הכרחי בהתייחסות לתיעוד המלחמה העקובה מדם של מלחמת יום הכיפורים, ומצד שני, אפשרה המחשה נקודתית משמעותית של יחסי הגומלין שבין מלחמה לבין ביטוי אמנותי. מיגון הפעילויות האמנותיות שהוצגו בתערוכה הציע כיוונים לשיח עתידי מתמשך בנושא, בעוד התערוכה בכללותה סימנה מהות ישראלית ייחודית של ‘לוחם-אמן’. השיטוט של הצופה העכשווי בחלל התצוגה בין המנעד האקלקטי של העבודות, חשף התכתבות פנימית, לא מתוכננת, בין כל העבודות בפן האיקונוגרפי-תוכני, בפן השפה הצורנית-מורפולוגית ובפן של הפעולות האמנותיות האישיות בהן נוקט כל אמן בהכנת עבודותיו. זיכרון המלחמה, על רבדיו האישיים והקשריו הקולקטיביים, היה לחומר גלם, תרתי משמע, ליצירתם המקצועית של כל המשתתפים בתערוכה. חלקם השתמשו בדמיון, בהזיה ובפנטזיה של ימי הקרב בכדי להעביר את החוויה המציאותית שעברו, והאחרים יצאו לשטח, פיסלו עם החומרים הפיזיים וממצאי הרדיי מייד שמצאו בסביבת הקרב. למרות הביטוי האישי של כל אחד מהאמנים בבחירת הדימויים והחומרים בעבודותיו, אפשר היה לראות בתערוכה דימויים ומוטיבים אוניברסליים, חוזרים ונשנים, שחושפים עולם מטפורות אוניברסלי, שמבטא ייצוגיות פואטית של הנפש האנושית: דילמות של מאבק וניצחון, מעברים בין עולמות וריקנות. מצוקה ופחד מובעים בעזרת דימויים של מעברי חצייה, מעברים ימיים, חיות קדמוניות, שדים ומפלצות, עיניים ופנים ללא פיות, ידיים וחלקי גוף, סירות, עצי ברוש וחורים שחורים. השתקפות של מוטיבים מתולדות האמנות שהוטמעו בזיכרון תרבותי קולקטיבי, ושימשו את האמנים בין במודע ובין שלא במודע. לדוגמא, הקסדה, שהיא אביזר בטיחותי ללוחם, מוצגת בתערוכה ממספר זיקות: כלי ביטוי למחאה (אליעזר רוזן), ריקנות ונעדרות (זאב פלק) וקערת מזון שאוגרת את גופות החללים (דוד יסעור). חור שחור שהוא צורה מעגלית שתוחמת צבע כהה, מופיע במספר ציורים כתהום, ריק, ופחד - איברים צמחיים פנימיים (רוני ראובן) או שמש אפלה שאינה מאירה (דובי קדמון). ביטוי פיסולי של החור השחור מופיע במצגים המוגזמים של הפה הפעור בפסלי “עופות הפרא” של דן רפפורט ובפיות השייטים של זאב קרישר. שניהם מאנישים את חווית הזעקה, באשר היא, לנוכחות פיזית של חור שחור. איבר הראיה – העיניים, קיבל בתערוכה משמעות יתרה. העיניים שסותתו בראשי האבן של דוד יסעור או המבט הנוקב של הלוחם המתמקד בחשיבה וברגש בעת ובעונה אחת, בציורו הענק, המפוקסל של אלי קסן. ההתבוננות הינה פיזית, שכלית ונפשית. דימויים של ידיים הוצגו במספר ציורים ופסלים. מילולית הידיים יכולות להיתפס כ”יד הזיכרון”, אלא שבעבודות המוצגות הן מייצגות מראות מבעיתים קונקרטיים מעת הלחימה. משה שוחט סיתת באבן יד של חלל מצרי שבוקעת מחולות מדבר סיני, ומשה דיין פיסל בברזל יד של לוחם סורי שמגיחה מצריח טנק. היד, העשויה ברזל בניין מכופף ומרותך של יהודה לוונטל השירה מבט אל הטורסו חסר הגפיים שפיסל. הפעילות הפיסולית האינטנסיבית שלו, שמתמקדת בהתכה של מוטות ברזל וריתוכם מחדש לכדי חלקי גופות, ביטאה התרכזות בפציעה ובתיקון של הדימוי האנושי. דימויי חיות, עופות כנף מפלצתיות, וזוחלים הרחיבו את מנעד תחושות הבעתה, הזעזוע והטלטלה של הצופה. דן רפפורט, הציג פסלי ברונזה חלולים, קליפות של דמויות כנף מפלצתיות, שתנועת המעוף שלהן מתנקזת לדימוי של הפה הפעור - האנשה של סערת הנפש,
12