Page 13 - קטלוג משא 1973

שיטוט בתערוכה
התערוכה נפרשה על פני המרחב הארכיטקטוני הייחודי של המקום - מבנה אליפטי בן שתי קומות וקירות ביניים, שהזמין את קהל הצופים לשוטט, לכאורה, במרחבי שדות הקרב של מלחמת יום הכיפורים. בלובי הכניסה לבניין הציגו העבודות את הנרטיב של התערוכה - יומן מסע/משא. היצירות בתערוכה, כביכול הוקלדו לחלל התצוגה, באמצעות ‘רדיי מייד’ של מכונת הכתיבה השרופה שמצא גד אולמן במדבר סיני. השיר “אלוהי מיכלאנג’לו” סיפר על בחירתו המודעת של דודו פלמה לעסוק באמנות על פני העיסוק במלחמה. “ריק”- ציורו הסוריאליסטי של עודד בקמן, תיאר את הצמא לחיים או את הריק הנפשי בשעת ציור נוף העמק הישראלי. עוד במבואה היה רישום אותנטי של גד אולמן מרגע שיחות השלום בקילומטר ה-101 - ה”טוב” היחיד שיצא ממלחמת יום הכיפורים. בקומה העליונה תיארו העבודות רגעים קונקרטיים מאירועי המלחמה. קו דמיוני חצה את האולם האליפטי באמצעות שתי עבודות
11
מחאה של אליעזר רוזן ופנחס ברק, שפיצלו את הקומה לשתי גזרות לחימה. בחלק הצפוני עבודות של הלוחמים בגזרה הצפונית - רמת הגולן, עמק הבכא והחרמון. בחלק הדרומי, תיאורי הקרבות מהגזרה הדרומית - סיני וחציית התעלה. האירועים המתוארים היו בעלי נוכחות סיפורית-פיגורטיבית והותאמו לזיכרון ההיסטורי הרשמי, בעוד שהפעולות האמנותיות שהשתמשו בהן האמנים התמקדו בטרנספורמציה האנרגטית של חווית האירוע. עודד בקמן ושוקי זהבי הציגו עבודות בסגנון נאיבי על הלחימה בציר “טיפה-מחזה”, או הטמנת מוקשים בעמק הבכא (בהתאמה). סידור כהן סיפר את סיפור הקרב בסרפאום במיצב פיסולי פיוטי רווי פריטים ועמוס בסמלים. קובי לפיד השתמש במשיכות מכחול אינטנסיביות לצד שכבות צבע רוויות כדי לבטא את המורכבות ההרואית של הלחימה בסיני. בקומה התחתונה - אולם ההנצחה של בית יד לבנים, הוצבו עבודות שמתייחסות לנפש, לרוח, לכאב לגעגוע, לפחד, לפגיעות הפיזיות ולדילמות האנושיות שבהם לכוד הלוחם בקרב. באולם הוצגו קטעי כתיבה ושירה של האמנים שהודפסו בהגדלה כדי להעניק להם מבע חזותי פלסטי, לצד ציורים מופשטים ופסלים פיגורטיביים של חלקי גוף. כל אחת מהעבודות הציגה פן אחר של סדק ושבר. אוירה כאוטית של פחד, געגוע ואי ודאות, מעברים בין עולמות החיים לבין אלו המתים הרטיטה את הצופים ששוטטו באולם.