Page 148 - יוסי שדה 4.8.23 אינטר
P. 148
אבל, הסיפור שלי היום הוא יותר מורכב. אתה בטח יודע, שבתל אביב יש מין מינהג של המקומיים, פתיחת תערוכות בימי חמישי. מגיעים המון אנשים, שתפקידם- להסתיר את התמונות. הפתיחה נועדה לאנשים שלא רוצים לראות את התמונות, אבל רוצים יחסים טובים עם הצייר. עכשיו- מי שבאמת רוצה לראות תמונות בתערוכה – שיאזין ליצירות מודסט פטרוביץ’ מוסורגסקי. או- שיבוא למחרת הפתיחה, או שבוע אחרי הפתיחה. זה הזמן, שהצייר מסתובב באולם, ושמח לספר לך על יסורי היצירה שלו. זאת ניקמתו באחרים, שסיפרו לו על ייסורי היצירה שלהם. כך היסתובבתי לי, לפני הרבה שנים- הכל אצלי לפני הרבה שנים, בתערוכה תל אביבית. ניגשה אלי גברת מוכרת, אבל... נו, לכולנו זה קרה. הושיטה לי יד, בחיוך שרמאנטי, - אהלן, יוסי, מה שלומך? כן, אמרתי לה, טוב תודה. ובלב, חשבתי- מי זאת??? יא אללה-מי זאת?? היא שאלה לשלום אישתי- היא כן ידעה את שמה. היא התעניינה אם המשרד עדיין בכתובת הקודמת, שהיא זכרה. ניענעתי בראש. והילדים,שאלה. נירי כבר בטח הולך לבית ספר! כן, אמרתי, כיתה ב’! ניסיתי להיחלץ באלגנטיות. את עדיין באותה כתובת, שאלתי, בזהירות. כן, אמרה, מה פיתאום שאני אעבור? את גם באותו תפקיד בעבודה? כן, אמרה, ג’וב כזה לא עוזבים! אתה בטח זוכר כמה נילחמתי לקבל את התפקיד!! בטח, אמרתי, לא עוזבים ג’וב כזה! הבנתי שהמצב, כמו שאומרים הגששים, משתפר לרעה. ואז באה השאלה שהיכשילה אותי- ובעלך, אמרתי, והילדים??? פה, נפלה דממה. היא תקעה בי ניזעם. אתה לא מזהה אותי, אמרה בקרירות. איזה בעלי? מה ילדים? מה עוד שכחת??! שתקתי, והיא עשתה סיבוב בסכין שתקעה בי, ואמרה- נכון שאין לך מושג מי אני? ! תגיד! תיראי, אמרתי, אז ככה. תזכירי לי את השם הפרטי, ואני מיד אומר לך את המישפחה! היא לא ענתה. עשיתי צעד נוסף. תאמרי לי את שם המישפחה, ואני כמובן אזכר בשם הפרטי. אני מתנצל! תשובתה היתה שונה לחלוטין ממה שציפיתי. “אתה מעיז לא ליזכור אותי??? אני לא אומר לך! NO WAY!! אתה תיסתובב פה, ותיתפתל, עד שתיזכר! או, הנה שמוליק!” נעלמה לכיוון שני חברים שלה, ופתחה בשיחה לבבית. נישארתי עומד, די המום. כניראה, שהיינו מאוד קרובים. אבל מי זאת? מי זאת, לעזאזל ? מיינתי בזריזות את רשימת הנשים שהתחתנתי איתן - ואמרתי- לא!! זאת, בהחלט,
148
