Page 147 - יוסי שדה 4.8.23 אינטר
P. 147
23-6-2012
אבי אתגר - מאיפה אני מכיר אותה?
כולנו מתלוננים על הזיכרון- צעירים ומבוגרים. התלוננתי לפני ידידה, שכשאני הולך מהסלון למיטבח- אני שוכח למה הלכתי. זה כלום, היא אמרה, זה קורה גם ליכן, אמרתי, אבל כשאני מגיע למיטבח- מתברר שזה בכלל לא המיטבח, זה הבלקון של המירפסת של הגזוזטרה! קשה לי להשתתף בשיחות רעים סלוניות - כי, עד שאני מקבל את רשות הדיבור- אני שוכח מה רציתי לאמר. כך גם עם העייפות שלי. כשפעם אזכור, ויהיה לי זמן- אהיה עייף. מאוד. אני רק חושש, שכשיהיה לי
זמן, אשכח ליהיות עייף. אבא שלי, כידוע לך מסיפור קודם- היה מיתלונן שהשדים גנבו לו את נעלי הבית. כשאמא היתה אומרת לו- הנה, ברגליים שלך, היה מביט בפליאה, ואומר- האאא! החזירו. אלה, שדים יראי שמים, ממישפחה טובה, לא יקחו דבר מה שלא שלהם. וגם- מה יעשו שדים ממשפחה טובה עם נעלי בית משומשות של אבא שלי?
סיפרו פעם לאחותי סעידה, שהשכנה מקומה חמישית עזבה את בעלה והילדים, ונסעה למזרח הרחוק, לחפש את עצמה. סעידה אמרה- “טיפשות! טיפשות!! תלך תיסתכל במראה, תמצא את עצמה. אולי גם תחפש מתחת למיטה, תמצא גם את עצמה, וגם את הנעלי בית של אבא שהשדים לקחו. כנראה שהשכל שלה, באותו
הרגע, עמד.” שכל, כידוע, הוא כמו שעון, לפעמים הולך, לפעמים עומד. כך, כמובן, גם עם שמות- אני רואה מישהו מוכר, ומשתגע- מי זה, איך קוראים לו? הוא ניגש אלי, אהלן !!יוסי !!! כן, אני עונה, מה שלומך? והוא- “אתה עדיין באותו מישרד” ? כן, אני עונה, והמצוקה גוברת. ומה שלום אשה א’? היא בטח מבסוטה מהשטיך שקנית מהפרסי?” אתה מתפתל- וזוכר במדומדם רק את הצבעים של
השטיך. בבושת פנים אני ממלמל- תזכיר לי איך קוראים לך. סליחה. סליחה. עכשיו, זה החלק הקל. בטוב ליבי, אני מנסה, במסיבות, לגאול אנשים מהצורך להיתפתל- אני לוחץ לאנשים את היד, ואומר להם מיד את שמי המלא. וכשהם אומרים- בטח, אני יודע- אני עונה- “אמרתי את שמי כדי שאני אזכר, כי יש אנשים ששכחו מי הם, והם חושבים שהם מישהו אחר”... בלב אני אומר, קיוויתי, טמבל, שאם אגיד את שמי, תגיד אתה את השם שלך! לא הבנת, יא טמבל!!
147
