Page 17 - יוסי שדה 4.8.23 אינטר

אף אחד לא שאל- עובדיה, טוב למה!? יש שאלות, בכל משפחה, שהכי טוב לא לשאול. ליעקוב, החבר הכי טוב שלו, אמר עובדיה- אני אמשיך לאהוב את דייזי עד שאמות. בשבילי, לעזוב אותה, זה יותר מלמות! אבל, יותר טוב שאמות, מה שאעשה דבר כזה למשפחה שלי. זה התודה על מה שגידלו אותי? עבר זמן, ומצאו שידוך בגדדי לעובדיה, שהקים משפחה לתפארת. והעיר בגדד שקטה. אבל, כאתון, העוזרת בקליניקה של עובדיה סיפרה סיפור מה שעושה עציבות. לפעמים, סיפרה כאתון, בסוף יום העבודה, לפני שהולך הביתה, היה הדקטור סוגר את הדלת. אז, היה מוציא מהמגירה את הנישאן, שלקח פעם מדייזי, מחזיק אותו ביד שלו, ובוכה, בדמעות. אחר כך, מנשק אותו, מנגב, סוגר במגירה, והולך הביתה. בקטע הזה של הסיפור, היה, גם לי, קצת מחנק בגרון. אולי גם לך, אבי, ולמאזינים. עצוב. אם אתה, עובדיה, שאל אותי אבא, מה היית עושה? עניתי – לכולנו, יא באבא, היתה, לפחות פעם, אהבה כואבת. אהבה שאיבדנו, לפעמים איבדנו כי עזבנו אותה, ולפעמים איבדנו כי בטיפפפשות נישארנו איתה... לא יודע, מה אני, ומי מהמאזינים, היינו עושים, במקום עובדיה. שיחשוב, כל אחד, לחוד, על עצמו!!! אבל, אמרתי לאבא, אני מכיר אשה אחת, נשואה, בתל אביב, שאחרי העבודה, גם נישארת, כמו עובדיה, במשרד שלה. סוגרת ת’דלת, מוציאה ת’נישאן, שנתן לה בזמנו בעלה, ובוכה!! למה בוכה, שאל אבא? עזב אותה? עזבה אותו? לא, אמרתי. בוכה, זאת, למה שבעלה, לא לקח ממנה בחזרה, לפני החתונה, את הנישאן. הלוואי, היא בוכה, שהיה לוקח לפני החתונה, את הנישאן, והיו נעלמים שלושתם, הוא, הנישאן, והאמא הפולניה שלו, הלוואי!! אלוהים!! למאיפה שבאו לנו מפולניה, ושעד היום, לא היו מוצאים, לא את הנישאן, ולא את הבעל ולא את האמא!! אמן סלה!!! הבנת, יא באבא, שאלתי, למה בוכה?! אבא ענה- כן, וחושב, הרבה צודקת. אני מכיר אשה כזאת... לא בחינם בוכה, ובדמעות חזקות! אם היה לה מזל, אמר אבא, היתה מתחתנת, מההתחלה, בבגדד, עם עובדיה, הדקטור!!! וסלאמה עליכום!!!
17