Page 62 - יוסי שדה 4.8.23 אינטר

יום ירושלים -ֿ ואגדות ירושלים.
דן בניה סרי מספר בסיפרו על חכם בירושלים, שהיה אהוב על הקהילה, ומידי פעם, כשהיה הולך ברחוב עם העוזר שלו, היו ניגשים אליו בני הקהילה, מנשקים את ידו, ואומרים- מורנו, רבנו, גדולנו, והוא היה משיב- קטונתי, קטונתי. יום אחד הבחין, שאנשי הקהילה מנשקים גם את ידו של העוזר, והעוזר הגיב, כמובן, במילים - קטונתי, קטונתי. גער החכם בעוזר, ואמר לו- אתה, אל תגיד קטונתי! למה? שאל העוזר. כי לך יאמינו, אמר החכם! אנשים שגרים בתל אביב, נקראים תל אביבים. אבל - אנשים שגרים בירושלים, הם לא בהכרח ירושלמים. כי- ירושלמי זה מצב נפשי, לא קשור למקום המגורים. יש אנשים, שגרים במקום אחר, אך הדיאגנוזה של מצבם הנפשי היא- הם ירושלמים. קצת מאפיינים. כל הסיפורים שירושלמים אומרים מאתיים, ומפחדים מכלבים- זה אגדות בשביל התל אביבים. כי, תל אביבי לעולם לא יבין, שירושלמי זה בן אדם שהולך בירידה של קולנוע עדן, בשבת אחרי הצהריים, באמצע הכביש. התל אביבי לא יודע איפה זה קולנוע עדן, והוא ישאל למה האיש הולך בכביש, ובכלל מה???? אז זרקנו לו את ענין הכלבים והמאתיים, שזה גבול ההבנה של התל אביבי. אבל- בענין השחייה התל אביבי צודק. זאת אומרת, אני, ירושלמי, לא ידעתי לשחות עד גיל 40. לא שלא ניסו ללמד אותי, ניסו. אבל- לא הצליחו. גם חברים, וגם אחי, ועוד כל מיני- וזה לא הלך. למה? כי ירושלמי, שלא מרגיש ריצפה מתחת לרגליים, מתחיל להיות לא שקט. לא שקט- נאחז בדבר יציב. אם מצא דבר יציב- מעקה או ידית- טוב. לא מצא דבר יציב- נאחז בדבר שיש בסביבה, אפילו לא יציב, אפילו בן אדם, וסוחב למטה. אם זה ירושלמי אחר - שניהם צוללים וטובעים. אם זה תל אביבי- זה כבר בעיה אחרת- אלה כמו דגים, ניכנסים לעומק ובורחים. בגיל יותר מבוגר, הלכתי למציל, ושאלתי אם יסכים ללמד אותי, בשכר, איך לשחות.
62